כ

שהגיע אחד מגדולי הרבנים לבקר בישיבת "עוז והדר" ששכנה בתוך ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים, התכנסו כל הלומדים בבית המדרש, ושתו בצמא את דבריו. כאשר הציג הרב האורח בפני התלמידים קושיה מפולפלת, פתחו כולם בדיון ארוך בשאלה, וכל אחד מהתלמידים ניסה את כוחו בתירוץ הקושיה. אך ללא הועיל – הרב דחה את כל התירוצים שהוצעו. רק חכם סלמאן אליהו, אחד מבכירי הרבנים בישיבה, ישב בצד ושתק.
לאחר שנואשו הכול מפתרון הקושיה, ותלו עיניהם באורח שיתרץ את קושייתו, ביקש הרב סלמאן את רשות הדיבור והציע הסבר פשוט, שתירץ את הקושיה בנקל.
לאחר שהלך האורח לדרכו שאלו התלמידים את חכם סלמאן: "מדוע שתקת בזמן שכולנו כשלנו בתירוץ הקושיה? האם התחדש לך התירוץ רק לאחר זמן רב?"
סיפר להם הרב סלמאן משל:
מעשה בקבוצת אסירים שישבה בתא בכלא בחשכה מוחלטת, עד שלא יכלו לנוע לכאן ולכאן. ואף שהגישו להם מזון, לא יכלו לאכול אותו שכן לא מצאו את המזון ואת כלי האוכל בחושך.
חשבו האסירים כיצד יתגברו על החשכה ויצליחו לאכול. כל אחד מן האסירים הציע פתרון אחר, ולבסוף נמנו וגמרו שכל אחד יהיה אחראי על דבר אחר; האחד יהיה אחראי על הצלחות, השני על הכוסות, השלישי על המזון, וכן על זה הדרך.
רק אסיר אחד ישב בשקט ולא השתתף בדיון. כששאלו אותו שאר האסירים מדוע הוא שותק, השיב להם: "עד שאתם דנים כיצד למצוא את ידינו ורגלינו בחושך, אני חושב כיצד ניתן להאיר את המקום."