א

ב בית הדין של העיר פאס שבמרוקו, הרב יהודה בן עטר, היה בדרך לביתו לארוחת צוהריים בתום דיון מסובך בבית הדין. הרב בן עטר היה שקוע במחשבות על אודות המקרה הנידון, ולנגד עיניו חלפו העדויות שניתנו בבית המשפט ופסקי הדין במקרים דומים, כשלפתע פנה אליו מוכר פחם וביקש בדחילו ורחימו את עזרתו.
"בשמחה," השיב הרב הדיין, והמוכר ביקש: "האם תוכל לשמור על החנות שלי בזמן שאני הולך לביתי לאכול?"
הרב יהודה בן עטר הסכים ללא היסוס: "בשמחה בני, לך אכול בשמחה לחמך," והתיישב בפתח החנות.
לאחר כמה דקות עבר ברחוב הרב יעקב אבן צור (יעב"ץ) שהיה חבר בבית הדין של הרב בן עטר. הרב אבן צור הופתע למראה הדיין הגדול היושב בפתח חנות הפחמים. "כבוד הרב, מה קרה?" והרב בן עטר השיב לו: "בעל החנות זיכני במצוות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו."
כעס הרב אבן צור: "ומה עם כבוד התורה?! ומה עם כבודו של אב בית הדין היושב בחנות פחמים?!"
ענה לו הרב בן עטר ברוגע: "בזכות מוכר הפחם זכיתי להבין סוגיה בגמרא." למראה מבטו התמה של הרב אבן צור הסביר הרב בן עטר: "לפי הגמרא, רבי יהודה הנשיא היה עניו מאוד, והיא מדגימה זאת באמירה "כל מה דיימר לי בר נשא אנא עביד" [=כל מה שיאמר לי אדם אעשה]. מדוע משפט זה נחשב פסגת הענווה וההתמסרות? האין זה דבר פשוט שאם אדם זקוק לעזרה רבי יהודה הנשיא יבוא לעזרתו? אך עכשיו הבנתי את דברי הגמרא. אם עני ביקש צדקה מרבי יהודה הנשיא, שהיה עשיר גדול, ודאי שהוא נתן לו. כאשר נשאל רבי יהודה הנשיא שאלה הלכתית, ודאי שענה. ברור שכאן מדובר על מקרה שבו רבי יהודה הנשיא התבקש לעשות דבר שלא הלם את כבודו, ובכל זאת נענה לבקשה. ואם רבם של כל ישראל, רבי יהודה הנשיא, נהג כך, קל וחומר שכך אנהג גם אני."