א
חד מגדולי הרבנים שהה בשבת אצל הבבא סאלי בנתיבות. האורח התכונן זמן רב למפגש עם הבבא סאלי, והכין את מיטב חידושי התורה שלו כדי לאומרם לפניו על שולחן השבת. בליל שבת התיישבו בני הבית והאורחים לסעודת השבת, והאורח ציפה בכליון עיניים להזדמנות לומר את דבריו. אך מיד לאחר שטעמו מן המאכלים החל הבבא סאלי לשיר פיוט, וכל הסועדים הצטרפו אליו.
האורח המתין לסיומו של הפיוט, אך מיד עם לאחר שנאמרו מילותיו האחרונות של הפיוט, פתח הבבא סאלי בפיוט חדש. כך הנהיג הבבא סאלי את היושבים בשירה רצופה שעה ארוכה.
לבסוף החל הבבא הסאלי את "שיר המעלות", מזמור מתהלים המושר לפני ברכת המזון וסיום הארוחה, והאורח המאוכזב התפרץ: "מדוע לא אמרת דברי תורה?" השיב לו הבבא סאלי: "אצלנו הפיוטים הם הם דברי תורה."
בין הבבא סאלי לאורח שרויה מחלוקת עמוקה על אופיה של סעודת השבת. האורח רואה בדברי התורה את פסגתו של העולם הרוחני, ועל כן סבור שהתורה צריכה לתפוס מקום מרכזי גם בשולחן השבת.
הבבא סאלי לעומת זאת מציג תפיסה אחרת, הוא מעדיף להציב את הפיוטים במרכזה של סעודת השבת. תלמוד תורה תפס מקום מרכזי גם בעולמו של הבבא סאלי, אך נראה שהוא שאף ליצור חוויה רוחנית עמוקה ומקיפה יותר. בניגוד ללימוד התורה, שמטבעו מתאים רק לחלק מבני הבית, שירת הפיוטים פונה אל מכנה משותף רחב יותר, ומשתפת את כל בני הבית. דומה שהבבא סאלי סבר שבכוחה של שירת הפיוטים, המשלבת בין המילים למוזיקה לִפְנות גם לרבדים עמוקים יותר של הנפש, ובכך היא מייתרת את הצורך באמירת דברי תורה על שולחן השבת.
סבי עליו השלום היה ממיטיבי הזמר בירושלים. במיוחד הייתה חביבה עליו המסורת של שירת הבקשות. בילדותי היה אבי חוזר ומספר לנו מתוך נוסטלגיה את חוויית ההתעוררות בלילות שבת של החורף באישון הלילה והצעידה בשילוב ידיים עם סבא למעמד שירת הבקשות, שהתקיים (ועדיין מתקיים עד היום בכמה בתי כנסת בירושלים) מן השעה שלוש לפנות בוקר ועד תפילת שחרית. מגיל קטן הִלכו עליי קסם תיאורי היקיצה המוקדמת אל השחר המתעורר, כשהרחובות ריקים מאדם, וההתכנסות בבית הכנסת החמים לשירה משותפת, בשעה שהגבאי עובר בינות השׁרים ומחלק להם תה מתוק ותמר מג'הול המצטרף למתיקות השירה.
מה שהיה בשביל אבי זיכרון ילדות חי, היה עבורי יותר בבחינת חלום מעורפל. אבי, שגדל בקהילות הספרדיות שבשכונות מחנה יהודה ושמואל הנביא בירושלים, המשיך לאחר מכן לישיבות חרדיות מהזרם הליטאי, אימץ לו מסורות שונות של לימוד וחוויה דתית, וההשכמה בבוקר לשעות ארוכות של שירת קודש הפכה זרה לו. מהמסורת המופלאה של שירת הבקשות נותרו רק הזיכרונות המתוקים שהשתרגו בתוך כמה מהפיוטים המרטיטים של מסורת הבקשות הירושלמית, שהיה מזמר באוזנינו בסעודות ליל השבת בעת שנחה עליו הרוח.
כשבגרתי קמעא והתחלתי ללמוד בישיבה חרדית לצעירים, אחד מחבריי לספסל הלימודים שזכה בעצמו להשתתף בילדותו במעמד שירת הבקשות, המתיק באוזניי סוד כי הוא ועוד כמה חברים חומקים משעת סדר הלימוד של ליל השבת אל שטיבל (בית כנסת קטן) חסידי שומם שעמד בשכנותנו, ושם הם מתכנסים לשירת בקשות לילית. הוא הציע לי להצטרף אליהם. אני שהכרתי רק מעט מאוד מפיוטי הבקשות שׂשׂתי לחבור אליהם וללמוד מפיהם את אותה מסורת נסתרת שהייתה שזורה בחלומות ילדותי. התמדנו בחמיקה זו מסדר הלימוד לטובת שירת הבקשות שבועות אחדים, עד שהדבר נודע למשגיח הישיבה והוא החזיר אותנו בנזיפה אל סדר לימוד הגמרא הישיבתי.
שנים רבות חלפו מאז. עזבתי בינתיים את עולם התורה החרדי-אשכנזי, וגיליתי מחדש את מסורת יהדות המזרח השכוחה שנחבאה אי שם בחדרי ליבי הצפונים ביותר. הפיוטים המעטים שזכרתי מסבי ומאבי היו עבורי סימני דרך בחזרה בתשובה אל המסורת. ב"ישיבה מזרחית" שזכיתי להקים עם חבריי, הנהגנו שכל לימוד ייפתח וייחתם בפיוט – בבחינת "זמירות היו לי חוקיך". ואולם עדיין לא זכיתי שתהיה לי שירת הקודש לתורה. כשהייתי משכים למעמד שירת הבקשות בבית הכנסת "עדס" בשכונת נחלאות, עדיין הייתי תוחב ספר כלשהו תחת בית שחיי שאוכל לעיין בו ברגעים של סלסולי הפייטנים. ואולם ככל שעולה בידי בשנים האחרונות להשתתף יותר במעמד המופלא, אני הולך ומעמיק בצלילת ראש ולב אל תוך צלילי הקודש, שוכח את הספר שהכינותי לי מראש ונבלע בתוך הקהל המזמר ברגש עם כוכבי הבוקר. ומפעם לפעם עולה בתוכי מימרתו של הבבא סאלי: "אצלנו הפיוטים הם הם דברי תורה."
על כוחו של שיר לסייע לרב דוד חסין לקבל עבודה, ראו בסיפור שירה פותחת שערים.
מאז ומעולם הייתה האכילה זירה של התרחשות דתית בעולם היהודי, דבר הבא לידי ביטוי בחובת הברכה לפני הסעודה ואחריה. המשנה במסכת אבות (פרק ג משנה ג) מרחיבה תפיסה זו: היא מְגַנָה כל חבורה שאוכלת ואינה משוחחת בו בזמן בדברי תורה, ומשבחת כל חבורה שגם אוכלת וגם משוחחת בדברי תורה: "שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא". משנה זו מחדדת את החידוש במנהגו של הבבא סאלי, המרחיב את הגדרת "דברי תורה" גם לשירת פיוטים.
