רצון 'ההקמה' הוא רצון חזק בנפש האנושית. הרצון להקים משהו, להרגיש הישג מוחשי – מעניק את תחושת ההיבריס. יוליוס קיסר, ראשון הקיסרים הרומאים, כאשר ניצח בקלילות ממלכה אסיאתית קטנה, שיגר לסנאט הרומאית איגרת שחצנית שכללה את שלשת המילים "באתי, ראיתי, ניצחתי" ('ויני, וידי, ויצ'י'). ממשפטים מעין אלו התרקם החלום לבן המאה ה21, המשופע בטכנולוגיות ובמשאבים אדירים, להשיג כל דבר באופן מוחץ וללא מאמץ.

התורה מדייקת כי המשכן לא מוקם על ידינו אלא 'הוקם' בידי הקדוש ברוך הוא. ענווה היא היכולת להבחין כיצד מאמצינו האנושיים הינם רק הכנה להופעת השפע הא-לוהי.

אותם אלה שמבינים שמשכן חיינו מוקם בידי א-לוהים הם גם בעלי אורך רוח. אי אפשר "לתפוס" את א-לוהים, אי אפשר "להגיע" ולמשכן השלמות. ניתן להתקדם אליהם ועצם התהליך הוא ההשגה. לעתים אנו מציינים נקודות ציון בגרף ההתקדמות האינסופי ומדברים עליהן במושגים מושאלים של "הצלחה": "הצלחתי לתפקיד שבו חשקתי", "הצלחתי להתגבר על חוסר השליטה שלי במידת הכעס", "הגעתי לחוויה רוחנית", "הוקמה מדינת ישראל" ואפילו "הגיע המשיח". זה טוב ויפה, אך מה הלאה? האם זהו סוף החיים? אין יותר שלמויות אחרות? ואף בתוך ההישג הנוכחי אין מה לשפר? תמיד יש. תמיד יש שלמות בלתי-מושגת, או נכון יותר: השלמות מושגת כל עוד יש שאיפה להתקדמות.

אדם המדמיין שבניית המשכן תלויה רק בידיו הינו גם מאד שברירי כאשר נפגש עם כישלון. אחרי ההיבריס מחכה הנמסיס. לעומת זאת, הכישלון אצל בעל הענווה מקבל פרופורציה נכונה. עיון קצר בביוגרפיות של אנשים שהגיעו להישגים משמעותיים בחייהם מלמד כי כולם חוו כישלונות בלתי נמנעים במהלך ההתקדמות שלהם, ואצל רבים מהם דווקא הכישלון יצר לטווח ארוך תמריץ שגרם להם להגיע רחוק.

אנו עושים כמיטב יכולתנו להקים את המשכן וה' יעשה הטוב בעיניו.