ס
יפר הרב דוד משאש על נסיעה מיוחדת שהייתה לו עם אביו, הרב שלום משאש, רבה הראשי של מרוקו:
באחד הימים התלוויתי לאבי לנסיעה ארוכה לעיר רחוקה. בימים שלפני הנסיעה נמלאתי ציפייה לזמן המשותף עם אבי מורי. חשבתי שוודאי נעסוק יחד בסוגיה תלמודית סבוכה, או שאבי ישתף אותי בשאלה הלכתית מורכבת הטורדת אותו.
אך כשנכנסנו למכונית הפתיע אותי אבא והציע ללמד אותי פיוט. לא יכולתי לסרב. הוא לימד אותי את הפיוט "יחיד רוחי ונשמתי בך חשקה, לשבח שמך משתוקקה". חשבתי שנשיר יחד כמה דקות, ולאחר מכן נפנה ללימוד, אך כאשר סיים אבא לשיר פעם אחת, החל שוב מתחילת הפיוט, וכך שוב ושוב. שעות ארוכות שרנו יחד בדבקות עילאית ובהתעלות הנפש, ועד עצם היום הזה הניגון עדיין מהדהד בראשי וחרוט על לוח ליבי.
לאחר שהתעייף אבי משירת הפיוט השתרר שקט, ושוב ציפיתי שנתחיל ללמוד, אך אבי עצם את עיניו וזימר מזמורי תהלים עד סוף הנסיעה.
הרב שלום משאש שהיה הרב הראשי ואב בית הדין של מרוקו, הקדיש את ימיו ולילותיו לעיון בשאלות הלכתיות מסובכות ולכתיבת פסקי דין מורכבים. בנו, הרב דוד משאש, הכיר היטב את אביו, וציפה ל"זמן איכות" עימו, זמן שבוודאי ינוצל ל"דברים חשובים" – לימוד משותף בסוגיות התלמוד או בהלכה.
מה רבה הייתה הפתעתו של הבן כשאביו בחר לנצל את הרגעים הנדירים שלהם יחד לשירה משותפת. הרב, הפוסק והלמדן ויתר על הלימוד המשותף והעדיף את הפיוט, ובכך העניק לבנו חוויה בלתי נשכחת. מדוע נהג כך הרב משאש?
השירה והפיוט פועלים במישורים אחרים מן הלימוד; השירה פונה אל עומק הלב, יוצרת חיבורים עמוקים. הפיוט שבחר הרב שלום משאש, "יחיד רוחי ונשמתי בך חשקה, לשבח שמך משתוקקה", שכולו השתוקקות עמוקה ליושב במרומים, מעצים גם את הקרבה בין האב לבנו. הלימוד הוא מרכזו של העולם הדתי, אך דווקא משום כך הוא עלול לעורר מתח בין האב לבנו. האב בוחר דווקא בשירה, תחילה בפיוט ולאחר מכן במזמורי תהלים, כדי להעמיק את הקשר עם בנו.
על כוחו של שיר לסייע לרב דוד חסין לקבל עבודה, ראו בסיפור שירה פותחת שערים.
על אורחו של הבבא סאלי שהמתין שעה ארוכה להזדמנות להשמיע למארחו דברי תורה, בזמן שהבבא סאלי העדיף לשיר פיוטים, ראו בסיפור: לשיר את התורה – סיפור קצר על כוחם של פיוטים.
על כוחה של המוזיקה לפרוץ מחסומים ולקרב לבבות, ראו בסיפור: לשיר פיוט למלך עיראק – רב יהודי שר פיוט מן הסליחות בהלווייתו של מלך עיראק ומרגש את המלך החדש.
