״תגיד שיש לנו בבית שעון שבת,״ אמר לי אבא לפני שהלכתי לראיון הקבלה לישיבה. אבל אין לנו, אבא. יש לדוד שמעון בבית, וגם אצלם רואים טלוויזיה עד שהשעון שבת מכבה אותה. אבל בסדר, אם זה מה שאתה מבקש.

בריאיון הצלחתי להעביר את השקר הזה בשלום. הרב שוורץ התחיל לבחון אותי, לוודא שהוא מכניס ילד דתי לישיבה ולא עוד מתחזה. ״מה אתה מברך לפני שאתה שותה מים? שאל. ״שהכול נהיה בדברו,״ עניתי. ״ואחרי?״ ״מה, לא מספיק ברכה אחת?״

שנה אחרי. ראש הישיבה הרב שוורץ קורא בדחיפות לכל תלמידי כיתה ז לבית המדרש. מה קרה? תכף נגלה. הרב נכנס כעוס. אנחנו נעמדים, מתוחים מאוד. למעמד הזה הורגלנו כבר במקרים חשובים במיוחד – כשדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון, כשאהוד ברק ניצח בבחירות, או כשרב חשוב חלה והיה צורך לקרוא ״שיר למעלות״ להחלמתו. בתוך כמה דקות מתברר שהתכנסנו בגלל אליאור דדון.

״גזל הוא אחת העבֵרות החמורות בתורה,״ פתח הרב שוורץ בקול רועם, כולו אדום. ״יש פה תלמיד אחד שיכול היה לבוא לבקש ממני שניים וחצי שקלים והייתי נותן לו, אבל הוא בחר לגנוב ממכונת השתייה. אליאור דדון, תעמוד!״ באותו רגע ציפור לא צייצה והעולם עמד מלכת. דדון המושפל, שכבר היה מושפל עוד קודם כי היה ילד מוחרם בבית הספר, נעמד באמצע מאה ילדים המומים. ״אתה גנב!״ צרח עליו הרב שוורץ.

דדון עזב את הישיבה כמה שבועות אחר כך. אלוהים יודע מה עלה בגורלו. הרב שוורץ גם הוא עזב אחרי כמה שנים. אני שרדתי עד י״ב ואז עזבתי במלוא מובן המילה. לנצח אחיה עם השאלה מה היה קורה אילו במקום רבנים כמו הרב שוורץ, הייתי זוכה להתחנך על ידי רבנים כדוגמת הרב עובדיה או הרב מודרנו, שיד ימין שלהם מקרבת, ויד שמאל אף היא מקרבת.