ה
רב יוסף גנאסיא, רב העיר קונסטנטין שבאלג'יריה, היה מודאג מאוד. לאחרונה שם לב שמספר המתפללים בשבת בבוקר בבית הכנסת הולך ופוחת, והדבר הדיר שינה מעיניו. כשניסה הרב לברר את סיבת היעדרותם של אנשים שהיו בין המתפללים הקבועים, גילה שכמה וכמה מבני הקהילה החלו לעבוד במשרדי הממשל הצרפתי, דבר שהכריח אותם לעבוד גם בשבת.
הכריז הרב גנאסיא על כינוס חירום של כל בני הקהילה. איש לא העז להיעדר, ובית הכנסת היה מלא מפה לפה. הכול ציפו לתוכחתו של הרב גנאסיא וחששו מביקורת חריפה על חילול שבת. מה רבה הייתה הפתעתם כאשר פנה אל בני הקהילה העובדים בשבת ואמר: "גם מי שהולך לעבודה בשבת אינו פטור מתפילה וקריאת התורה! החל בשבת הקרובה נקיים מניין מוקדם המיועד ליוצאים לעבודה, ואף אני אצטרף למניין זה."
חכם יוסף גנאסיא נתקל במצב שבו רבים מבני קהילתו מחללים את השבת והוא עומד בפני בעיה קשה: לכאורה ראוי להילחם על דמותה של השבת ולנסות למנוע את חילולה. אך ככל הנראה הוא מבין שאת חילול השבת, שנכפה על חברי הקהילה בגלל עבודתם בממשל הצרפתי, אי אפשר למנוע בגערה או בשיחת מוסר, והוא נוקט דרך אחרת, מתונה וסובלנית יותר.
למרות החומרה שבחילול שבת, חכם גנאסיא אינו רוצה לדחות את מחללי השבת ולנתק את הקשר שלהם אל הקהילה ואל היהדות. לכן הוא מקיים תפילה מוקדמת, שאליה הוא מזמין את אלו שנאלצים לעבוד בשבת. בכך הוא מבקש לחזק את זיקתם של אותם אנשים לקהילה ולשבת, ולהפוך את בית הכנסת למקום שהזיקה אליו מגדירה את זהותו של יהודי, גם אם הוא מחלל שבת.
חכם גנסאיא אינו מסתפק בייסוד המניין ומכריז שהוא עצמו יתפלל בו. נראה שבכך הוא מבקש להשיג כמה מטרות: ראשית, כך תהפוך התפילה למרחב שבו יוכל להתפתח קשר בינו לבין העובדים בשבת. שנית, בהשתתפותו הוא מונע יחס שלילי של בני הקהילה שומרי השבת אל מתפללי המניין. בכך משמש חכם גנאסיא מופת של הארת פנים אל אנשים הנאלצים לחלל שבת מסיבות פרנסה.
אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ
בסיפור זה מופיע דיוקנו יוצא הדופן של אחד משלושת הדיינים של קהילת קונסטנטין (אלג'יריה), מראשי החינוך היהודי בקהילה (ראש ישיבת "עץ חיים"), מראשי התנועה הציונית, ה"כתובת" לכל החפצים להתגייר ולכל אלה שדלתות בתי הדין באלג'יריה ננעלו בפניהם, ויוצר היצירה התורנית חסרת התקדים בצפון אפריקה, בארצות האסלאם ובכל העולם היהודי בעת החדשה, המסתכמת ב- 137 ספרים. רב זה מְפַנה עיתותיו ליהודים יקרים השרויים במצוקה של שמירת השבת.
הרב גנאסיא משכיל לנתח את טיבו ואופיו של תהליך החילוּן הפוקד את יהדות אלג'יריה בעידן הצרפתי (1962-1830): תהליך חילון המאפיין את הפזורה הספרדית בעת החדשה – שאין בו מגמה אנטי-דתית, כי אם מגמה פרגמטית, המבקשת לשלב מסורת ומודרנה, קודש וחול, מזרח ומערב. קהילת קונסטנטין, שהייתה קהילה שמרנית, הוכרחה לעבוד בשבת מתוקף החוק הצרפתי, אולם היה זה קצה קרחון של תהליכים שהפכו את יהודי אלג'יריה לצרפתים לכל דבר מהבחינות הבאות: קהילתית (מתוקף הארגון הקונסיסטוריאלי, 1845), משפטית (אזרחות צרפתית מתוקף צו כרמיה, 1870) וסוציולוגית (לימוד בבתי ספר צרפתיים ושירות בצבא הצרפתי). זהו הסבך שבו הייתה נתונה הקהילה היהודית. גישת הרב גנאסיא לשאלות המשפחה היהודית, הגיור והזיקה למצוות נעוצה בגישתו הכללית למודרנה. לדעתו, הפתרון לתהליכי הכרסום שפקדו את קהילת יהודי אלג'יריה היה בחינוך יהודי הולם וחינוך לעלייה לארץ ישראל, אבל הוא עצמו נהג סובלנות בחברה היהודית מתוך הבנה – ולא מתוך השלמה – כי חברה זו הייתה נתונה לתהליכים הדרגתיים של חילון ונטישת ערכי המסורת.
אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא בהקמת המניין המוקדם למי שנאלצו לעבוד בשבת ולחללה. הוא עצמו הקפיד להתפלל במניין זה. לבני קהילת קונסטנטין זכורים מאור פניו והושטת ידו ברגעים קשים אלו של סתירה בין מסורת למודרנה. אין זה מקרה כי קהילת קונסטנטין – ואף כל קהילת יהודי אלג'יריה – הוסיפה להיות קהילה מסורתית, אומנם לא קהילה הלכתית, אבל בהחלט קהילה המכבדת את קודשיה. לימים, רבני קהילה זו יהיו בארץ ובצרפת בחזית ההתמודדות עם אתגרי המודרנה.
הרב גנאסיא עלה לארץ, משאת נפשו, שלושה שבועות לפני פטירתו (ח' תמוז תשכ"ב). אני חש כי היה נרתם באותה מידה לרומם את השבת של כלל ישראל בארץ ישראל, באותו מאור פנים, באותה אהבת ישראל ובאותה גישה פסיכולוגית עדינה.
הרב יוסף גנאסיא זכה לתואר "אבן תיבון של העת המודרנית" בזכות מפעל תרגום עצום של כתבי הקודש לערבית-יהודית, השפה השגורה בפיהם של יהודי אלג'יריה. שאיפתו להנגיש את אוצרות הרוח של היהדות הביאה אותו להקדיש מאמצים רבים לתרגומם.
הרב יוסף גנאסיא היה נטוע בעולם המודרני. הוא תמך בהשכלה כללית ותרגם לשפה הערבית ספרות עברית מודרנית כמו הספר "אהבת ציון" של אברהם מאפו, ואף היה מעורה בתרבות הצרפתית. עם זאת ביקש הרב גנאסיא בכל מאודו להעמיק את הזהות היהודית של בני קהילתו ולקרבם לתורה, ועל כן תרגם ספרים תורניים רבים לערבית. דומה שבלבושו – גלבייה ערבית – ביקש לומר שהחדש והישן, הקִדמה והמסורת, משתלבים היטב זה בזה.
התייחסות חיובית ומקרבת כלפי מסורתיים המקיימים רק חלק ממצוות השבת מצויה אצל הרב עובדיה יוסף המכנה אותם "זוכרי שבת".
מדבריו של הרב בני לאו (גרנות 2 (תשס"ב) 44-31):
"הרב עובדיה קובע כאן עיקרון חשוב בהבדל שבין מי שזוכר את השבת לבין מי ששומר עליה. שמירת השבת היא ההימנעות מכל דבר שפוגע באופן אקטיבי בשבת ("חילול שבת"). מי שנוסע בשבת, עובר על הלכותיה וכדו' – אינו נמצא במתחם של "שמירת השבת". אך אין זה פוגע באפשרות של אותו אדם להימצא במתחם של "זכירת השבת", הכולל מעשים חיוביים המאפיינים את השבת משאר ימות השבוע. סעודה חגיגית, נרות, קידוש כדו' – כל אלה מאפיינים של זכירת השבת, ומי שמקיימם חל עליו שם של "זוכר שבת".
