כ
שעבר הרב אברהם חביב בשוק של טריפולי שבלוב הוא שמע קריאות "הרב חביב, כבוד הרב". הביט הרב חביב וראה שאחד הסוחרים קורא לו: "אבקש להזמין את הרב לכוסית 'מַחְיָיה' (כוסית ערק)."
הרב שמח על ההזמנה, נטל את הכוסית בידו, וביקש לברך על המשקה. ואולם הסוחר החל לדבר, ולא היה אפשר להפסיק את שטף דיבורו. אחז הרב חביב בכוסית והאזין לסוחר המְתַנֶה את צרותיו, ואף השׂיא לו עצה כיצד להתמודד עם הקשיים.
סיים הרב חביב את דבריו וביקש לברך ולשתות, אך שוב החל הסוחר לדבר. הפעם סיפר לו הסוחר על סכסוך בינו לבין סוחר אחר בשוק. כששמע זאת הרב חביב הניח את הכוסית מידו ואמר: "ייתכן שסכסוך זה יגיע לבית הדין ואצטרך לשפוט בו – ועל כן איני יכול לשתות איתך."
הוסיף הרב חביב ואמר: "נאמר 'שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק' (דברים א, טז) – איני יכול לשמוע אותך כאשר אחיך הסוחר אינו לפנַי."
הרב אברהם חביב, רבה של טריפולי, שמח להזמנה לשתות כוסית ערק, המעניקה לו הזדמנות לשוחח עם בני קהילתו, לשמוע את צרותיהם ולהשׂיא להם עצות טובות. ואולם מרגע שראה שהשיחה מתגלגלת לנושא שעלול להגיע לדיון בבית הדין שלו, קטע את השיחה והניח את הכוסית מידו.
מדוע נמנע הרב חביב מאותה כוסית קטנה? בעיניו ניקיון כפיים הוא ערך עליון, והוא מבקש להימנע אפילו מטובת הנאה קטנטנה ככוסית ערק. הרב חביב נזהר מלשמוע את תלונותיו של הסוחר כדי שדבריו לא ישפיעו עליו להיות מוטה לטובתו בדיון המשפטי שעשוי להתגלגל אליו באחד הימים. הוא קוטע את השיחה כדי להימנע מלשמוע את טענותיו של צד אחד בדיון לפנֵי שתהיה לו ההזדמנות לשמוע את הצד השני, ולשם כך הוא מצטט את הפסוק שממנו לימדו חז"ל שיש להאזין לשני בעלי הדין בבית הדין יחד.
הרב חביב מלמד אותנו כיצד להיות קשובים ואמפתיים, ובכל זאת לדעת לעצור שיחה המגיעה למחוזות לא רצויים. טבען של שיחות להתגלגל מנושא לנושא, ומשום כך אנו נדרשים לתשומת לב מיוחדת שהדיבור יהיה נכון ומדויק ולא פורץ גבולות.
הרב אברהם חביב ניצל מטובת הנאה קטנטנה, ובכל פעם שביקש לשתות את כוסית ערק הדבר נמנע מבעדו.
ניתן לראות בכך ידה של ההשגחה האלוהית המגוננת עליו מפני מעשה אסור, גם אם נעשה בתום לב.
יתכן שסופו של הסיפור – הימנעות אקטיבית משתיית העראק – הוא הסיבה להתערבות ההשגחה לסייע לו להישאר נקי מחטא.
התלמוד (כתובות קה ע"ב) מלמד ששוחד אינו רק כספי, ואפילו טובת הנאה קטנה ביותר נחשבת שוחד. בעקבות זאת מביא התלמוד רצף של סיפורים על חכמים שפסלו עצמם לדין בעקבות טובת הנאה מזערית שקיבלו.
