הסיפור מתאר את הרש"ש בדרכו למקומו הטבעי כראש הישיבה – בית המדרש, שבו הוא לומד ומלמד תורה, ושם מתקיים מפעלו הרוחני הגדול בהבנת תורת הסוד (הקבלה). ואולם הסיפור מלמדנו כי לעיתים העבודה הרוחנית מתרחשת בדרך, ברחוב. דווקא כשעצר לסייע לאישה ולבתה ביום גשום, למד הרב שרעבי את סודה של התורה. מכאן נוכל ללמוד שגם כשאנחנו חדורי מטרה, ועוסקים במשימות שנראות לנו בעלות ערך ומשמעות, ישנם מצבים הדורשים מאיתנו לעצור ולסייע לנזקקים. הרש"ש מלמד שמטרת לימוד התורה אינה רק הבנה עמוקה של רעיונות אלא השפעה ממשית על החיים, עזרה לזולת וסיוע לחלש.
הרש"ש אינו רוצה לגלות את שמו. הוא אינו מבקש לזכות בהכרת תורה מיוחדת, אלא חפץ בעשיית חסד אנושי ופשוט. הענייה מתעקשת ומגלה את סודו של הרש"ש, ומייד נבוכה למשמע שמו; היא חשה שפגעה בתלמיד חכם ובתורה בכך שעיכבה אותו בדרכו ללמוד תורה. היא מניחה שלימוד התורה הוא פסגת העשייה הרוחנית, והוא עדיף על כל עשייה אחרת. אולם הרש"ש מאיר את עיניה לכך שמטרתו של לימוד התורה היא תיקון העולם, ולפיכך דווקא כשהוא מסייע לה הוא מגיע אל תכלית הלימוד. לדידו, על הלומדים בתורה להגות בתורה מתוך כוונה לפעול באופן מוסרי ורוחני בעולם הזה.
בעיני הרש"ש, הזמן שהשקיע בסיוע לאישה הענייה לא היה הפסקה של הלימוד, אלא מימוש שלו ותרגומו לחיי המעשה.