במשך דורות ראו יהודי תימן ברמב"ם את הפוסק המרכזי והחשוב ביותר. אך החל המאה ה-17 החלה מחלוקת בתימן בין השַאמִים לבַּלַדִים: השַאמִים שילבו את המסורת התימנית הקדומה ההולכת אחר הרמב"ם עם המסורת הספרדית הרואה את פסיקת ה'שולחן ערוך' של רבי יוסף קארו כמחייבת. מנגד עמדו הבַּלַדִים ("המקומיים") שהמשיכו לפסוק כדעת הרמב"ם.

מורי (מארי) יחיא קאפח משכן את ביתו בעבור כתב יד עתיק. על הסברו לכך ראו בסיפור היכן האוצרות.

עוד מימי הגאונים והרמב”ם ניכרה בארצות המזרח העדפה של הלימוד “אליבא דהלכתא” – שיטה המתמקדת בפסיקת ההלכה מתוך הסוגיה, שיטה הנוטה לפרשנות פשוטה יותר – בניגוד ללימוד בשיטת הפלפול שרווחה ביהדות אשכנז, ושראשיתה בקרב בעלי התוספות בצרפת. חשוב לציין שהיו גם רבנים אשכנזים גדולים שהתנגדו לשיטת הפלפול.
מכל ארצות המזרח תוניסיה הייתה בבחינת היוצא מן הכלל, ובה הנחילו כמה תלמידי חכמים את שיטת הלימוד המכונה “העיון התוניסאי”, שיטה החותרת להמשגה רעיונית של הסוגיות.
את הכותרת לקחנו מדברי הרב עובדיה יוסף. כשהתייחס לדרך הלימוד בישיבות הליטאיות, אמר בחריפות האופיינית לו: “פלפול זה בלבול”. (אבישי בן חיים, מרן הרב עובדיה יוסף, ירושלים 2018, עמ’ 517).