סיפורו של חכם טוויל מפעים. בימים שבהם יש הסבורים שהם אלה שהמציאו "הַעֲרָכָה חלופית" ודרכי מדידה מגוונות, מתברר שישיבת פורת יוסף הייתה כר נרחב ליזמות חינוכית חדשנית.
אז איך באמת בוחנים?
בחינה צריכה להיעשות בחן, בחינניות – סיפורו של הרב מפעים מפני שהוא זיהה תלמידים העסוקים רק בבחינה, מתמלאים בלחץ וחרדה, מתמכרים לציון ולא לתהליך הלמידה.
בחינה – לא על חשבון הנאה מהלימוד – מַעֲֹרך הלמידה של הרב עם התלמידים נעשה מתוך ערבות הדדית, שמחה, שיתוף ודיאלוג. הנה יסודות החינוך הדיאלוגי, הרבה לפני שהוגדר כזרם חינוכי פורץ דרך.
מכל מלמדַי השכלתי ומתלמידַי יותר מכולם – חכם טוויל חי את הנאמר בפרקי אבות. בחינה היא לא רק בחינה של התלמיד אלא גם של המורה!
בחינה היא בדיקת הלומד מול עצמו – בחינה לא נועדה ליצור תחרות. היא סוג של מראה המגלה בפני הלומד את יכולותיו, חוזקותיו וחולשותיו. למגינת ליבי, רוב הנבחנים מתעניינים יותר בציון של חבריהם מאשר במבחן שלהם – עצמם.
המקרה של חכם טוויל הזכיר לי בחינה שבחנתי את תלמידיי.
לפני כשלושים שנה הייתי מחנך צעיר בתיכון הימלפרב בירושלים. תלמידיי לא למדו כמעט כל השנה. שוחחנו שיחות עומק, אבל תלמוד – לא כל כך למדנו. לפני בחינת המתכונת, הם למדו באופן מרשים. אני לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שרק לפני הבחינה הם התמידו, ערב ובוקר, יום ולילה. בבוקר הבחינה הם הגיעו לכיתה. "הכנתי לכם מבחן קצר. אנא סמנו את התשובה הנכונה, וצאו לשעה חופשית" אמרתי להם.
על טופס הבחינה נכתב כך:
אנא הקף את התשובה הנכונה.
למדתי כל השנה ואני יודע את החומר – 100
למדתי כל השנה ואני לא יודע את החומר – 80
לא למדתי כל השנה ואני יודע את החומר – 60
לא למדתי, אני לא יודע את החומר – 40.

ככה, הם עמדו מול עצמם, נבוכים. רק תלמיד אחד קיבל…100. חכם טוויל מלמד אותנו שבחינה אינה סוף תהליך אלא בה עצמה יש כדי ללמד, לפעמים הרבה יותר מהחומר הנלמד – על עצמנו, על ערכינו, על עיקר ועל טפל.