המשימה אולי הכי קשה היא לעשות חסד עם הקרובים אליך, לגבי המעגלים הרחוקים יותר – זה קל.
אני זוכרת שבפעם הראשונה שקראתי את "מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים זה הִכה בי. איך יכול להיות שאברהם אבינו, בעל המידות הטובות ביותר, מכניס האורחים הגדול ביותר, שפתח את ביתו וליבו לכל עובר אורח – דווקא בביתו פנימה הפנה את גבו לשרה אשתו כשמסר אותה (פעמיים) לאיש אחר. הפנה את גבו להגר שפחתה, אם בנו הראשון, כשגירש אותה (פעם אחת כשהייתה בהיריון), והתנתק מכל מה שהיה קרוב אליו, בשם השם.
איך ייתכן שאוהב החסד הזה נהג ביד קשה כל כך דווקא באנשים הכי קרובים אליו?
הדיאלוג הפנימי הזה מלווה אותי בשנים האחרונות.
לפני קצת יותר מעשר שנים נסעתי להודו, לחיפוש עצמי ממוקד מטרה – "למצוא את האור". הנסיעה הזאת לא התיישבה עם שום דבר הגיוני – היא קטעה קריירה מצליחה (למרות שכבר הרגשתי שהיא סוגרת עליי), זוגיות שאמורה הייתה להצליח, תחביבים אינסופיים ובריחות ממושכות אל ימים ונופים אחרים. עזבתי את כל הטוב הזה ונסעתי.
למה? ככה!
אני זוכרת שאימא שלי, שגידלה אותי לבדה, לא הבינה כלום, זה נראה לה טירוף. אח שלי בחר להשתמש במילים: "למה הכול אצלך צריך להיות קיצוני וקשה," והחברות שלי, כמו תמיד, ידעו עם מי יש להן עסק.
היה ברור שהכול עומד להשתנות, לכאוב ולהכאיב. כי ככה זה במסעות מהסוג הזה. הקרובים ביותר הם הראשונים להיפגע. כמו בשדה קרב, בשדה החיים.
ככל שטיפסתי במשעולי ההימליה ופגשתי צורות חיים ואמונות אחרות, כך הרגשתי שאני מְפֵרה את החוזים העדינים ביותר עם כל מה ומי שהכרתי קודם. הייתי חייבת לנתק את הכבלים כדי להתקדם ולטפס מעלה, להגשים את הייעוד שלי, ובדרך ידעתי שאני מקריבה קורבנות ולפעמים את מי שהיו שם תמיד בשבילי.
היום כשאני אימא, אני מנסה לתקן, דרך הילדים שלי, שהמסע שלהם יתחיל איתי. אני בוחרת את המילה, השפה, האקלים שבהם אני מגדלת אותם. לפעמים נופלת בדרך, אבל מגינה בחירוף נפש על החירות שלהם, פשוט להיות. שלא יפחדו להגיד לי הכול ותמיד. שיגשימו את עצמם בדרך ללא אקזיטים בצמתים מרכזיים שעוד יבואו.
במסעות מהסוג שעושים על ספת הפסיכולוג, ראשית צולבים את האימא. כי מי אם לא היא אחראית לכל תחלואי הנפש שצברת ועוד תצבור. אחר כך האבא, הבעל ואז הילדים וחוזר חלילה. כל אלה שליוו אותך לאורך המסע הפנימי שלךָ, כשניסית לתהות על הסיבות ללמה ולאיך בחייך, הם גם אלה ש"יחטפו" ממך בהמשך הדרך. ואני יודעת שמילדיי עוד אחטוף. אבל באהבה.
כך היה לאברהם שבמצוות הקול האלוהי "לך לך" התנתק מארצו, מולדתו, בית אביו, כדי להגשים את הייעוד שלו, כמו הנזיר שמכר את הפרארי שלו וכמו כל מי שיצא למסע רוחני בחייו ושינה אותם.
בסיפור שלנו אומר החכם דוד אזולאי שכדי שיקבלו אותך יפה בשמיים, חשוב שתנהג בחסד בבני ביתך, ואני מקשה ואומרת שלפעמים אין לך ברירה, וכשהמשפחה עומדת בדרכך, כמכשול בפני הייעוד שלך, בפני מי שאתה אמור להיות, אתה חייב לעשות מהלך בנועם – אך בנועם העשוי מפלדה. ואז ממילא תרוויח את מקומך בעולם הבא: "ודי שמילים אלו כדי שישנה את הנהגותיו."