הודו

יהדות הודו כוללת שלוש קבוצות נפרדות שהתוודעו זו אל זו רק בעת החדשה: "בני ישראל", קוצ'ינים ובגדאדים. אל קבוצות אלה הצטרפו לאורך הדורות יהודים מעטים מאירופה, איראן ואפגניסטן. היהודים בהודו לא סבלו כלל מאנטישמיות (למעט אלו שחיו תחת כיבוש פורטוגלי) שכן בהודו רווחה תפיסה פלורליסטית שהכירה בריבוי אלים ואפשרה לכל דת להתנהל בכבוד לצד חברתה. האזכור הראשון לקיום יהודי מופיע במגילת אסתר הקובעת שהממלכה הפרסית שלטה "מהודו ועד כוש" ושהיהודים ישבו בכל רחבי המדינה, אך במסורות של הקבוצות השונות מופיעים אזכורים גם לימי שלמה (קוצ'ינים), גלות עשרת השבטים במאה השמינית לפנה"ס או ימי גזרות אנטיוכוס במאה השנייה לפנה"ס ("בני ישראל"). יש גם הסבורים שיהודי הודו באו מארצות ערב ותימן בתקופת התלמוד.
הקבוצה הראשונה, הגדולה ביותר, היא קהילת "בני ישראל" שישבו בעיקר בחוף המערבי של הודו (אזור קונקאן), ועסקו בתעשיית השמן. הם חיו בקהילות סגורות ושמרו על מנהגי היהדות בדבקות. לדמותו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, יש תפקיד חשוב במסורות ובפיוטים של "בני ישראל".
עם הכיבוש האנגלי במאה ה-17 היגרו חלקם למומבאי ויצרו קשר עם הקהילות האחרות, ובמאה ה-19 שגשגו מבחינה כלכלית ותרבותית. הוקמו בתי ספר והחינוך פרח. הם זכו ליחס חיובי מן האוכלוסייה המקומית, וחבר הקהילה – ד"ר אליהו מוסס ראג'פורקר – אף שימש ראש העיר מומבאי. המחנך יוסף יחזקאל ראג'פורקר נודע כאיש חינוך חשוב והיה אחראי לחינוכם של ילדי משפחת ששון, משפחת סוחרים עשירים שהגיעה מעיראק. "בני ישראל" תמכו בתנועה הציונית ורובם עלו לארץ עם קום המדינה.

הקבוצה השנייה, הקטנה ביותר, היא היהודים הקוצ'ינים שישבו בעיקר בדרום-מערב הודו בקרלה, באזור עיר הנמל קוצ'ין. חלקם עסקו במסחר ובייצור תבלינים. בני הקהילה סוברים כי הקוצ'ינים הגיעו לאזור עוד בתקופתו של שלמה המלך.
ליהודי קוצ'ין היו מסורות ייחודיות ששמרו עליהן באדיקות כמו הקמת חופה ("מנרה") בבית הכנסת בשמחת תורה, וקבורה בארון. מבנה בית הכנסת היה יוצא דופן. הוא היה עשוי במיטב המסורת ההודית עם גילופי עץ מרהיבים. בקומה הראשונה ישבו הגברים ובקומה השנייה הנשים, אולם התיבה המשמשת לקריאה בתורה הייתה בקומה השנייה, בסמוך לעזרת הנשים כדי שהן יוכלו לשמוע היטב את הקריאה בתורה.
על אף בידודה שמרה יהדות קוצ'ין על קשר חלקי ולא רציף עם קהילות אחרות. לעיתים התייעצו הקוצ'ינים עם חכמי ארץ ישראל, תימן וקהיר. גדול החכמים במאה ה-19 בקוצ'ין היה ר' נחמיה בן אברהם (נמיה מוטא – נחמיה הזקן) שהגיע מתימן. כמו כן פעל בקוצ'ין ר' אבא יצחק יפה.
במאה ה-16 כבשה פורטוגל את האזור וגלי הגירה של יהודים אירופאים הגיעו לקוצ'ין. הם כונו "פארדסיים". בעת הזאת סבלו היהודים מרדיפות של האינקוויזיציה הפורטוגלית אך המנהיגים המקומיים הגנו על היהודים. שתי הקהילות היהודיות בקוצ'ין, זו המקומית וזו של יהודי אירופה – שאליה הצטרפו יהודים מהמזרח התיכון והולנד, חיו בנפרד.
התמיכה בציונות בקרב יהודי קוצ'ין הייתה רחבה ולאחר הצהרת בלפור, ב-1918, החלו גלי עלייה לארץ ישראל שהגיעו לשיאם עם קום המדינה.
הקבוצה השלישית היא היהודים הבגדאדים. עם הגעתם של הבריטים לאזור בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, הגיעו לאזור יהודים בעיקר מעיראק אך גם מארצות ערב נוספות כסוריה, איראן, תימן ואפגניסטן.
הבגדאדים ובראשם דוד ששון נמלטו מעיראק עקב רדיפות והתיישבו באזור פונה, מומבאי וכלכותה. הם היו עשירים מאוד ובעלי חוש מסחרי מפותח, והשתלבו בתעשיית הטקסטיל והמסחר בהודו. הם תיווכו בין סוחרים במפרץ בנגל לחברות טקסטיל בבריטניה, והובילו סחורות בין הודו, סין ובריטניה. הבגדאדים גם הצטרפו לממשל הבריטי ושימשו בו בתפקידים בכירים.
קבוצה זו שמרה על נאמנות למסורת לצד פתיחות עמוקה למודרנה. בני הקהילה שמרו על קשר רצוף עם רבני עיראק ובראשם החכמים עבדאללה סומך ויוסף חיים (הבן איש חי). הם התייעצו איתם בשאלות הלכתיות ותמכו בהם בתרומות. חכמים מבגדד (למשל: חכם דנגור) אף הגיעו להודו לשמש בתפקידי רבנים, מחנכים, חזנים ושוחטים.
חיי הקהילה היו תוססים. הבגדאדים הקימו בתי ספר מודרניים, הוציאו עיתונים בערבית-יהודית ובאנגלית. חכם שלמה תווינא שהגיע מעיראק ערך את העיתון "מגיד מישרים" והפעיל בית דפוס שבו הוציא לאור ספרי קודש לצד ספרות עברית חדשה, ובכך ביקש לעצב תרבות האוחזת במסורת ובמודרנה כאחד.
משפחת ששון הייתה בולטת במיוחד בקרב קבוצה זו. האב דוד ששון שהיה איש עסקים עשיר הוביל את המעבר של המשפחה מבגדאד להודו בעקבות הפרעות שם. הוא עשה הון רב בשינוע סחורות והקים אימפריה כלכלית בעלת סניפים רבים ברחבי המזרח הרחוק ואירופה. הוא הקפיד על שמירת המסורת והיה פילנתרופ גדול. פרחה ששון (לימים פלורה ששון), שהייתה אחת מצאצאיו, ניהלה לימים את הקונצרן העצום שהקים ועמדה בראשו במשך שנים. פרחה ששון הייתה אשת עסקים, פעילה חברתית ותלמידת חכמים. היא גילמה את השילוב של נאמנות למסורת ופתיחות למודרנה. במומבאי פעלו בו בזמן שתי הקהילות של "בני ישראל" והבגדאדים. היחסים בין הקהילות היו מורכבים וידעו עליות ומורדות, כאשר לעיתים התקיים ביניהן שיתוף פעולה ולעיתים שררו ביניהן יחסי ריחוק וניכור. כשהוכרזה עצמאות הודו עזבו היהודים הבגדאדים את הודו – חלקם עלו לישראל וחלק מהם היגרו לבריטניה.