ה
רב צדקה חוצין לא היה מסוגל לראות עיתונים בעברית מושלכים על הרצפה כיוון שסבר שעברית היא לשון קודש. הוא התכופף להרים כל עיתון או דף שראה מוטל בביזיון ברחוב. כך עשה במשך שנים, גם כשכבר היה קשיש מופלג, וכל כיפוף של גבו עלה לו במאמצים רבים.
תלמידו, הרב מרדכי אליהו, שנהג ללוות אותו פעמים רבות, רצה לחסוך מרבו את הטרחה, ולכן ביקש מכמה נערים לעבור לפניהם ברחוב ולאסוף את העיתונים ולהניחם בפח.
כשיצא הרב חוצין מביתו עם הרב אליהו, הופתע לראות שהרחוב נקי, והרב אליהו שמח בפתרון שמצא. אך לפתע נשבה הרוח, והדפים המונחים בפח התעופפו והתפזרו ברחוב. מייד החל הרב חוצין לאסוף את הדפים, והרב אליהו אמר בליבו – "'רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה' – אי אפשר למנוע מהרב את המצווה החביבה עליו."
הרב צדקה חוצין מעריך מאוד את השפה העברית, לשון הקודש, וסבור שיש לנהוג כבוד בכל דבר הכתוב בה, ולכן הוא מתכופף ומרים את כל העיתונים בעברית המתגלגלים ברחוב. הרב מרדכי אליהו יודע כמה חביבה מצווה זו על רבו, אך הוא חס על רבו הקשיש ומנסה לסייע לו ללא ידיעתו, מאחורי גבו, כדי למנוע ממנו להתכופף.
רוח הפרצים שנשבה ופיזרה שוב את העיתונים מלמדת את הרב אליהו ואותנו על הזהירות הנדרשת כשמנסים לסייע לאדם ללא ידיעתו. הרב אליהו סבור שמצבו הבריאותי של הרב חוצין חשוב יותר מכבוד השפה העברית, ולכן מבקש למנוע ממנו לקיים את מה שהוא רואה כמצווה חשובה. אך הניסיון ליצור מציאות מדומה, רחוב שאין בו עיתונים, אינו צולח; הרב אליהו מבין ש"רצון-יראיו יעשה" – אם הרב חוצין מבקש לקיים מצווה, אלוהים יסייע בידו לקיימה.
הרב מרדכי אליהו היה רגיש לשאלת הסיוע של אדם לחברו, ותבע מכל אדם לגלות רגישות לחבר כשהוא בא לסייע לו. ראו בסיפור עזרה מסוכנת.
הרב יוסף חיים (ה"בן איש חי") הלך בדרכו של האר"י, ואמר שלכל אדם יש מצווה המיוחדת לו והוא בא לעולם כדי לקיימה. ליבו של האדם נמשך אחר המצווה הזאת והוא מבקש לעשותה שוב ושוב ובהידור רב. לדבריו, על האדם להתמקד בחוזקה זו ולהעצים אותה עוד ועוד וכך יזכה להתפתחות רוחנית משמעותית.
חזי כהן, שערי חיים – בעקבי תורתו של הבן איש חי, 2019, עמ' 226.
