חיוך רחב עלה על שפתיי כשפגשתי בסיפור המעשה הקצרצר הזה. הסיפור מוביל אותנו למסע עמוק שמקופל בתוך שיחה קצרה, מסע שיוצא ממקום מהוסס, ממקום צר שקשה לפתוח ולהיפתח בו, אל האור החם של כף הזכות ואל המרחב לנשימה של מעשה השלום.
המתח ששרויה בו האישה הוא מתח כואב ומוכר. האישה, המתפללת, רוצה את הבית שלה שלם. שלם בעיניה, שלם כרצונה. אבל רצון בעלה פורש כנפיים אל מקומות אחרים, וסדק נפער בין רצון לרצון, וכאב צומח מתוך הסדק, והדבר מפריע מאוד.
צער הסדק מביא אותה בצעדים מהוססים לבקש עזרה וסעד מרב בית הכנסת, הרב עזרא ציון מלמד, האישיות הגדולה ומרובת הזכויות. והרב הוא איש תורה, שיִראת שמים מכוסת ראש היא ודאי גם חלק מתפילותיו שלו. והנה, מלמד אותנו הרב שיעור חשוב. הוא עוצר, הוא רואה ללב. בהקשבה עדינה למתח שהאישה נמצאת בו, בהבנת המציאות בבית, בהתבוננות בדרכיו של הבעל, הרב עוצר לרגע, ואיתו אנחנו, למחשבה קלה. ואני חושבת על אחריותו של החכם שעומד אל מול השאלה שנפקחה לפניו. האחריות להלכה, האחריות למצוות והאחריות לנפשות. ומחשבותיי נודדות אל תורתנו.
במסכת ברכות, במימרה שנרקמה בתבונה על עטיפת סידור התפילה שלי, נאמר מפי רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". אולי מדובר כאן בתיאור: תלמיד חכם הוא מי שמצליח להרבות שלום בעולם, ואולי בעצם מדובר בציווי: תלמידי חכמים, הַרבּו שלום בעולם! במשנה במסכת פאה נאמר "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא; וְאֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים […] וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;", ובחלק מסידורי התפילה מוסיפים "וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ", ומסיימים "וְתַלְמוּד תּוֹרָה – כְּנֶגֶד כֻּלָּם".
יש כמה דרכים להבין את המילה "כנגד", ואחת מהן, היא – בעבור כולם. תלמוד תורה – כדי להכשיר עצמנו לקיים את המצוות הללו, שדורשות רוחב לב ונדיבות לב עמוקים. כך מתברר שסבלנות, נתינה ונדיבות הן מן המידות שהתורה נוטעת בנפשות לומדיה, לומדיה לשם שמיים. ויש לי תחושה, שאותו הציווי להרבות שלום בעולם, ואותה התביעה שעל תלמוד התורה שלנו להובילנו לעשות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו – עמדו שניהם לנגד עיניו של הרב מלמד.

כשערכים ומצוות יוצאים מתוך דפי התורה אל אדמת המציאות של העולם הזה, מתגלה בדרך כלל שהחיים מורכבים. ולפעמים מצוות וערכים שהיינו רוצים להגשים בשלמותם, מתבררים כמתנגשים אלו באלו בתוך מציאות חיים מסוימת, בתוך רגע מסוים. התנגשות מפורסמת כמו מצוות השבת ומצוות "פיקוח נפש" זכתה לפתרון ברור. אך נראה לפעמים שכאשר שני ערכים או ציוויים נפגשים, יש מי שנוטים לראות את ההתנגשות הזאת כהתנגשות בין ערך או ציווי לבין חולשה של האדם או מרד בְּמה שמצֻוֶה עליו. והנה מלמד אותנו הרב מלמד לראות דווקא את שתי המצוות שדוחקות זו את זו, ומתוך כך לתור את הדרך הטובה. בדברים שענה למתפללת שפך אור חדש על האפשרויות שלפניה. גם שלום בית הוא ערך להלכה. בסבלנות שתנקוט כלפי רצון בעלה אין ויתור מתוך חולשה, אלא ישנה הבנה של קיום ערכים ומצוות בתוך מציאות מורכבת, בתוך החיים עצמם. כך אנו לומדים על הדרך הטובה להתמודד עם התנגשויות שכאלו – שיקול דעת קשוב ורואה ללב כבסיס לסדר עדיפויות נבון. וכן, שלום בית הוא ערך חשוב. חשוב באמת. עצתו של הרב היא בחירה בבית, במשפחה, במרחב שהשכינה שורה בו – ביחסים שבין איש לאשתו.

ועוד מחשבה – בתשובתו של הרב מלמד, הוא למעשה נותן מקום של שלום במציאות החיים של היהודי הזה, שיש לו לב תם, ויש בו כבוד לתורה ולמסורת, כפי שהוא, בלי הכיפה. ובשל מה? מטעמים של שלום בית. והלוואי שנשכיל כולנו, בשביל שלום בית בין איש לאשתו, ובשביל שלום בית בין אדם לחברו בארץ הזאת, בעולם הזה, למצוא את דרך השלום בינינו.