ה
רב כמוס עגיב, רבה הראשי של יהדות לוב בישראל, השתתף בכנס. האירוע עמד להתחיל והמוזמנים כבר ישבו במקומותיהם. בראש הרבנים על הבמה ישב הרב עגיב שזקנו הלבן ומראהו ההדור אמרו "והדרת פני זקן". המנחה פנה אל הרב כדי שיפתח בדברים, אך הוא סירב בכל תוקף.
רק לאחר ששאר החכמים נשאו דברים, פתח הרב עגיב את נאומו ואמר: "כתוב בתורה 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' (במדבר ל, ג). משמע – בפני חכמים אחרים אני נדרש שלא להתחיל לדבר ראשון."
את הפסוק "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל, ג), שלפי פשוטו מלמד על האיסור להפר נדר, הסב הרב עגיב לדיבור בפני ציבור: עדיף לא להיות ראשון הדוברים. בסירובו לדבר ראשון התגבר הרב עגיב על הנטייה הטבעית: בגאוותנו אנו בדרך כלל חשים שעלינו לדבר ראשונים כיוון שעמדתנו חשובה וצודקת יותר משל אחרים.
הרב עגיב, לעומת זאת, מעדיף להפגין כבוד כלפי שאר החכמים, להטות להם אוזן, לשמוע וללמוד מדבריהם. זקן הרבנים מתגלה לא רק כחכם אלא גם כעניו.
