ב
אחד השיעורים למד הרב יוסף קאפח עם תלמידיו את דיני נטילת ידיים ביום הכיפורים. תוך כדי הלימוד עיינו בתשובה שכתב בעניין רבי אברהם, בנו של הרמב"ם. את התשובה חתם במשפט "אם אבי היה רואה את דברי – לבטח היה מסכים עימי".
במהלך השיעור הסביר הרב יוסף קאפח, שהדברים אינם תואמים את שיטתו של הרמב"ם והוסיף: "את הרמב"ם כפוסק אני מכיר טוב יותר מבנו. הרמב"ם לא היה מסכים עם פסק זה."
בשירהּ "לכל איש יש שם" לימדה אותנו המשוררת זלדה שלכל אדם פנים רבות המתגלות במרחבים שונים של החיים.
בדרך כלל קרובי משפחתו של אדם מכירים אותו טוב יותר מכל אדם אחר, ואך טבעי הוא שבנו של הרמב"ם, שהיה גם תלמידו המובהק, יניח שאביו היה מסכים לפסיקתו. הרב יוסף קאפח סבור שכמי שהקדיש את כל חייו ללימוד כתבי הרמב"ם, הוא מכיר טוב יותר את עולמו הרוחני ודרך חשיבתו ההלכתית של הרמב"ם, אף יותר מבנו. הרב קאפח מלמד אותנו שמאמץ רב והתמדה של שנים ארוכות בלימוד ובמחקר יכולים להביא להישגים שאפילו קרבה משפחתית לא תוכל להביא.
במשך דורות ראו יהודי תימן ברמב"ם את הפוסק המרכזי והחשוב ביותר. אך החל במאה ה-17 החלה מחלוקת בתימן בין השַאמִים לבַּלַדִים: השַאמִים שילבו את המסורת התימנית הקדומה ההולכת אחר הרמב"ם עם המסורת הספרדית הרואה את פסיקת ה"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו כמחייבת. מנגד עמדו הבַּלַדִים ("המקומיים") שהמשיכו לפסוק כדעת הרמב"ם.
כמו אביו, רבי אברהם היה איש הלכה, הוגה דעות, רופא ומנהיג הקהילה היהודית במצרים, ובמידה רבה הפרשן הראשון של תורת אביו. בניגוד לאביו, הוא נמשך אחר המיסטיקה היהודית והושפע מאוד מן הזרם הסוּפִי באסלאם.
הרב יוסף קאפח העמיק בתורתו של הרמב"ם, והקפיד לעיין בכל כתבי היד שלו. ראו בסיפור להבין באמת.
