ע
ולה חדשה שהתגוררה במעברת שבות ליד בית ליד הסתובבה ברחבי המעברה כשתרנגולת בידה וחיפשה שוחט. אנשי המעברה הפנו אותה לרב משה בלולו, שהיה שוחט ידוע בלוב.
האישה שלא הכירה אותו שאלה בפקפוק: "אתה השוחט?"
"אכן כן."
הסתכלה עליו האישה בתמיהה: "אבל איפה הזקן שלך?"
השיב לה הרב בלולו בחיוך: "אני שוחט עם סכין, לא עם הזקן."
האישה מורגלת בכך שרב או שוחט הוא בעל זקן, ותמהה על מראהו של הרב בלולו. אף שאין חובה הלכתית לגדל זקן, כבר מאות בשנים הזקן הוא מסימני ההיכר של רבנים בעם ישראל לאורך הדורות. מנהג קדום זה התעצם בגלל החשיבות שייחסה תורת הקבלה לַזָּקָן.
בתגובתו השנונה מלמד הרב בלולו שאין לשפוט אדם על פי מראהו החיצוני. רב או שוחט אינו נשפט לפי אורך זקנו, אלא על פי יכולתו ומעשיו.
הרב עדס נותן לעולה חדש הנבחן לרבנות בגד מכובד לקראת הבחינה. ראו בסיפור מבחן על בטן מלאה.
סיפור עם יהודי-אתיופי מציג תמונה דומה לדבריו של הרב בלולו:
הנגוס (המלך) ערך סעודה גדולה והזמין את כולם לבוא. גם אבא גברהנא בא לסעודה, אך כיוון שלא היו לו בגדים יפים לבש את הבגדים הישנים שלו. כשהגיע לארמון, ראו השומרים את בגדיו הבלויים וגירשו אותו.
חזר אבא גברהנא לביתו, שאל משכנו בגדים חדשים, וחזר לסעודה. כל היושבים בסעודה ראו את בגדיו היפים וחשבו שהוא אדם חשוב, ולכן פינו לו מקום בראש השולחן ונהגו בו בכבוד רב.
אך אבא גברהנא נותר עצוב ולא אכל. “מדוע אינך אוכל?”
בתגובה לקח אבא גברהנא את המרק לכיסו והכניס את השרוולים לתוך המרק.
הסתכלו האנשים בתימהון: “מה אתה עושה?”
ענה אבא גברהנא: “קודם באתי בבגדים ישנים, והשומרים גירשו אותי. אם כן, בזכות הבגדים החדשים שלבשתי קיבלתי אוכל וכבוד, ולכן גם הבגדים צריכים לאכול, כי הם שהפכו אותי לאיש חשוב.”
מבוסס על: יעל זהבי ומירי ורון (עיבוד), מרקם סיפורים מפי יהודי אתיופיה, 2000. (C) מטח