בסיפורי התלמוד פעמים רבות הקצב הוא ניגודו של הרב, שכן בעוד הראשון עוסק בבשר השני עוסק ברוח, אולם בסיפורנו הרב הופך לקצב.
בירושלים, במאה ה-19, היה מחירו של הבשר יקר מאוד מכמה סיבות.
ראשית, לעיתים קרה שלאחר שהבהמה נשחטה היא נפסלה ונאסרה לאכילה.
שנית, רבני ירושלים שחששו מאוד מאכילת בשר שאינו כשר החמירו שלא להשתמש בחלק האחורי של הבהמה וזאת בגלל הצורך לנקרו (לנקותו) מן החֵלֶב האסור באכילה.
שלישית, הקהילה גבתה מס מיוחד על הבשר לטובת העניים. התוצאה הייתה מיעוט בשר כשר שהפך למצרך יקר מאוד עד שעניים כמעט שלא יכלו לאכול אותו.
הרב דוד בן שמעון (צוף דב"ש או הרדב"ש) ראה עצמו כמי שתפקידו לסייע לחלשים. זו הסיבה שהקים את ועד המערבים (יוצאי המגרב – צפון אפריקה) שמצבם הכלכלי היה קשה, וזו גם הסיבה שבגללה החליט לפתוח אטליז לטובת עניי העיר.
לאורך כל ימיו בירושלים פעל הרב צוף דב"ש בשני מישורים בו בזמן: מצד אחד, בשדה הלימודי-תורני שבו שימש דיין, פרסם פסקי הלכה וספרים ואף דרש ברבים, ומצד אחר, הקפיד על פעילות ציבורית ענפה שבה ביקש לתקן את הצריך תיקון בירושלים. כך השכיל הרב דוד בן שמעון לשלב תורה ועשייה.
הנכונות לשבור את הטאבו שקבעו חכמים מלמדת על ביטחון עצמי בתחום סבוך מאוד של ניקור הבשר, ובעיקר על ההבנה שההחמרה בדיני הכשרות מביאה להרעה במצבם של עניי ירושלים, ועל כן יש לבטלה.