בביתו של הרב הראשי לישראל יש קונפליקט בין הילדים. מצד אחד האחות מאזינה ברדיו לפזמונים עבריים ושירי אהבה ואף מפזמת אותם להנאתה, ומן הצד האחר אחיה התופסים את התנהגותה כאימוץ תרבות זרה שאין לה מקום בבית הרב.
משתיקתו של הרב עובדיה קשה לדעת כיצד הוא תופס את השירה של בתו. הוא אינו גוער בה כפי שציפו האחים, אולם גם אינו מגונן עליה. החידה נפתרת עם בוא השבת, כשהרב עובדיה בוחר לשיר בבית הכנסת את אחד מקטעי התפילה על פי המנגינה של השיר "רוזה" מ"קזבלן".

מאז ומעולם התנהל ויכוח בעולם היהודי סביב הלחנת קטעי תפילה על פי מנגינות זרות ובמיוחד כשמדובר בשירי אהבה; יש שאסרו ויש שהתירו. הרב עובדיה קובע שהדבר מותר ואף עושה זאת בעצמו. יש להניח שהמתפללים הכירו את השיר שהיה להיט באותו זמן, ואף הצטרפו לשירה ונהנו מהעיבוד המחודש לקטע התפילה.
בכך מלמד הרב עובדיה שלמוזיקה יש כוח וכי תפקידו של החזן הוא למצוא את הדרך אל לב המתפללים ולהגיש את התפילה בכלי חדש – במנגינה מוכרת ואהובה.
בסיפור שלפנינו יש גם אמירה נוספת המופנית לילדיו. כדי להלחין את הקטע על פי המנגינה הזאת היה על הרב עובדיה להכיר את השיר היטב וסביר להניח ששמע אותו פעמים רבות. עם זאת, הרב עובדיה יוסף אינו חפץ לשיר אותו במילותיו המקוריות הרחוקות מעולמו וזרות לו אלא לעשות בו שימוש אחר, אף כי אינו גוער בבתו הבוחרת לשיר את "רוזה" המקורי. נדמה כי הרב עובדיה מציג עמדה נינוחה ופתוחה ביחס לתרבות שמסביבו בעודו מבחין בין הגבולות שהוא מציב לעצמו לבין הצורך לאפשר לבתו לנהוג אחרת ממנו.