ה

יחסים בין בני זוג עלו על שרטון, והם הגיעו להחלטה משותפת להתגרש, אך על גורל בנם הצעיר לא הצליחו להסכים, וקטטה פרצה בין משפחותיהם על השאלה אצל מי יגדל הילד. לאחר שהמריבה התלהטה פנו המשפחות אל בית הדין בכפר תאפילאלת שבמרוקו, ולאחר דיון ארוך פסקו הדיינים שהילד יישאר בחזקת אמו. משפחת האב סירבה לקבל את פסק הדין, וניסתה לקחת את הילד מהאישה וממשפחתה בכוח הזרוע.
בצר לה פנתה האישה לביתו של המקובל רבי יעקב אבוחצירא (ה"אביר יעקב"). אך בהגיעה אל ביתו הודיעו לה בני הבית שרק כמה דקות קודם לכן יצא לדרכו. מיהרה האשה אחרי הרב אבוחצירא, למרות הסכנה הגדולה בדרכים. לאחר כמה דקות ראתה את הרב ומלוויו והחלה לקרוא לו בקול גדול.
הרב שמע את צעקות האשה, עצר את החמור, והמתין לה עד שהגיעה אליו. כל אותו הזמן הפצירו בו מלוויו של הרב שלא יעצור מפחד השודדים. גם בזמן ששטחה האישה את טענותיה בפני הרב המשיכו המלווים להפציר ברב להמשיך בדרך, אך הוא לא נשמע להם, והקשיב לאישה עד שסיימה את דבריה, ואף החל לכתוב דברי חיזוק לפסק הדין.
ניגש עוזרו החרד של הרב אבוחצירא והתחנן אליו: "כבוד הרב, אני מבקש בכל לשון של בקשה, בואו ונמשיך לעיר הקרובה, ושם תכתוב לאישה את המכתב. הלוא אנו מצויים במקום סכנה!" אך ה"אביר יעקב" השיב לו: "הסכנה שבה אנו שרויים אינה סכנת הדרכים אלא הסכנה של הטיית המשפט."
רק לאחר שמסר הרב אבוחצירא את המכתב לידי האשה, נאות להמשיך בדרך.