אלג'יריה

הקהילה היהודית באלג'יריה היתה מן הקהילות החשובות שבארצות המגרב, ולעיתים
אף זכתה למעמד בכורה בקרב קהילות צפון אפריקה.
במהלך הדורות הגיעו לאלג'יריה גדולים בתורה שהשפיעו עליה רבות. בעקבות
גזרות קנ"א (‏1391) הגיע גל פליטים מספרד, ובו הגדולים שבחכמי ישראל, כמו הרב יצחק בר ששת (הריב"ש) והרב שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ). בנו של הרשב"ץ, הרב שלמה (הרשב"ש), כבר נולד באלג'יר. בהמשך הגיע לתלמסאן הרב אפרים אנקאווא – פוסק, פילוסוף ורופא, שהפך לרופא הבכיר בעיר והיה מקורב לשליט המוסלמי. באותה התקופה הגיע מספרד הרב אשתרוק הכהן, והפך לראש הקהילה היהודית בתלמסאן.
בעקבות חכמים אלה הפכה אלג'יריה למרכז הרוחני החשוב ביותר של ארצות המגרב.
עם גירוש ספרד (‏1492) הגיע גל נוסף של פליטים שהעצים את הקהילה ורבניה.
בתקופה העות'מאנית זכתה הקהילה היהודית לאוטונומיה בכל תחומי החיים, אך
מצבה הביטחוני היה רעוע. עם זאת, לימוד התורה באלג'יריה לא פסק, ואף צמחו
בתוכה גדולי תורה כמו הרב יהודה עייאש, שהיה מהבולטים שבחכמי ארצות האסלאם
במאה ה-18. הרב עייאש כתב ספרי שו"ת (שאלות ותשובות) רבים וקיבץ
את כל מנהגי אלג'יריה ב"ספר המנהגים".
יהודי אלג'יריה התרכזו בערים אלג'יר, קונסטנטין, תלמסאן ואוראן, ובקהילות
קטנות נוספות. בכל אחת מן הערים פעלו תלמידי חכמים בעלי שם. למשל, בעיר אלג'יר היה לרב יצחק מרעלי תפקיד מרכזי בפעילות התרבותית העברית במאות ה-19 וה-20. בקונסטנטין פעל הרב יוסף גנאסיא, שהיה תלמיד חכם, משורר והוגה דעות, ויצירתו המונומנטלית כוללת מאה שלושים ושבעה חיבורים בכל תחומי היהדות.
בין חכמי אלג'יריה במאה ה-20 בלטו במיוחד הרב יוסף משאש והרב יהודא ליאון
אשכנזי. הרב משאש הגיע ממרוקו ושימש כרבה של תלמסאן במשך שבע-עשרה
שנה. יצירתו הרבגונית כוללת כחמישים חיבורים בתחומי ההלכה, הפילוסופיה,
פרשנות המקרא, המדע והרפואה. בפסיקותיו ביקש גם להתמודד עם אתגרי המודרנה.
הרב אשכנזי, הידוע בכינויו "מניטו", היה בנו של הרב הראשי האחרון של אלג'יריה,
הרב דוד אשכנזי. מניטו היה הוגה דעות חדשן, רב ומחנך, שינק את תורתו מתורתם של חכמי אלג'יריה. הוא שימש מנהיגה הרוחני של יהדות צרפת.
בשנת ‏1830 פלשה צרפת לאלג'יריה והנהיגה רפורמות חשובות.
היא ביטלה את בית הדין הרבני של אלג'יר וניהלה את הקהילה היהודית בצורה ישירה, תוך כדי אכיפת החוק הצרפתי.
בשנת ‏1870 התפרסמה פקודת כרמיה, ויהודי אלג'יריה קיבלו אזרחות צרפתית. מצבם הוטב והם החלו להתערות בתרבות הצרפתית. מרביתם חינכו את ילדיהם במוסדות חינוך ממשלתיים-צרפתיים, שבהם קיבלו הילדים חינוך צרפת-חילוני ואף דיברו צרפתית. הם השתלבו במוסדות ההשכלה הגבוהה בצרפת, והפכו לגורם מתווך בין התרבות הצרפתית לתרבות האלג'יראית. בתי ספר אחדים של רשת כי"ח (כל ישראל חברים הידוע בשמו "אליאנס") המשיכו להציע שילוב של חינוך יהודי וחינוך צרפתי, אך החינוך המסורתי הלך ונזנח.
תהליכי המודרניזציה וההתערות בתרבות הצרפתית הביאו לפיחות משמעותי
במעמד הרבנות ובסמכותה והציבו בפני הרבנים שאלות חדשות ומורכבות. חכמי
אלג'יריה גילו פתיחות וגמישות לצד דבקות במקורות, וחתרו לשילוב בין ערכי המודרנה ליהדות. בדרך זו נקטו, למשל, הרב דוד מועטי, שהיה ראש ישיבת "עץ חיים", והרב נטר גדעון, נשיא מועצת ההנהגה.
חכמי אלג'יריה בעת החדשה ראו בחכמי ארץ ישראל מקור סמכות ושמרו על
קשרים טובים עימם. מתוך חכמי ארץ ישראל שהשפיעו על יהודי אלג'יריה בולט
במיוחד הראשון לציון יעקב שאול אלישר (ה"יש"א ברכה"), שסייע להם רבות
בהתמודדות עם אתגרי המודרניזציה. מקום מיוחד היה לשד"רים (שליחים דרבנן) מן הארץ, שמהם ציפו יהודי אלג'יריה להדרכה בהלכה ובמוסר. ביניהם בלטו הרבנים אליהו בכור חזן, רחמים פרנקו ובן ציון אלקלעי.
באלג'יריה לא היתה פעילות ציונית משמעותית, משום שיהודיה קשרו את גורלם
התרבותי והמקצועי עם צרפת, אבל באלג'יריה היו פעילים ציוניים, וחכמיה, כמו הרבנים גנאסיא ומשאש, אף השתתפו בפעילות זו.
בעקבות מלחמת העולם השנייה ושלטון וישי בצרפת, ששיתף פעולה עם הנאצים, חלה התעוררות ציונית בקרב יהודי אלג'יריה. ואף על פי כן, עם הקמת המדינה רוב יהודי אלג'יריה היגרו לצרפת ורק מיעוטם עלה לארץ.