תימן

היישוב היהודי בתימן התרכז בקהילות קטנות, בעיקר באזורים הכפריים. מיעוטם של היהודים ישבו בערים. בתימן לא התרחשו תהליכי מודרניזציה מואצים, והשתמרו בה דפוסים המאפיינים חברה מסורתית. בראש ההנהגה הרוחנית עמד המארי ("מוֹרִי" בהגייה התימנית), שמילא שלל תפקידים דתיים: שוחט, מוהל, מחתן ומגרש, מספיד ומנחם, פוסק הלכה, מלמד תורה ומשכין שלום. בקהילות הקטנות הייתה ערבות הדדית הן בחומר והן ברוח. המרכז הדתי היה בעיר צַנְעָא, שם ישב הרב הראשי ושם פעל בית הדין שאליו פנו בשאלות מסובכות. לצד העיסוק ברבנות על תפקידיה הרבים, הקפידו חכמי יהדות תימן לחיות מיגיע כפיים וממלאכה, בעיקר ממסחר ומצורפות. מסורת תימן הייתה קרובה למסורת ארץ ישראל, וקהילותיה שימרו מנהגים קדומים (למשל: קריאת התרגום הארמי לצד הקריאה בתורה). הרמב"ם נחשב כסמכות העיקרית בענייני הלכה ופסיקה. השפעת רבי סעדיה גאון (רס"ג) על נוסח סידור התפילה הייתה עצומה. ופרשנותו למקרא (שכללה גם את תרגום התנ"ך לערבית) נתקבלה בקרב יהודי תימן. השינון נתפס כקודם להבנה, ולכן כללה שיטת הלימוד שינון בקול ובעל-פה של התורה, על טעמי-המקרא, ושינון של התלמוד ושל כתבי הרמב"ם. בית הכנסת שימש מרכז החיים הדתיים, וכבר מגיל צעיר הורגלו הילדים להקפיד על הגייה נכונה והשתלבו בקריאת התרגום הערבי ואפילו בקריאה בתורה. עיקר הלימוד התקיים סמוך למקום התפילה. מסגרת לימוד דוגמת הישיבה הייתה קיימת רק בצנעא, בבית הכנסת של המהרי"ץ (הרב יחיא צאלח), והייתה מיועדת למבוגרים ולגדולי החכמים בלבד. בתימן הייתה מסורת ארוכה של העתקת כתבי יד עתיקים וספרים שהגיעו מארצות שונות ושימורם.
מסוף המאה ה-16 ניכרה בתימן השפעת הדפוס, ונפוצו בה סידורים בנוסח עדות המזרח וספרי הלכה, ובראשם ה"שולחן ערוך" שכתב הרב יוסף קארו. כמאה שנים אחר כך שילבו חכמים רבים את המסורת התימנית הקדומה עם המגמה החדשה.
במאה ה-18 התנהל ויכוח חריף בין שתי אסכולות: השאמים והבלדים. השאמים (שנקטו בנוסח ספרד וארץ ישראל), בראשות נשיא הקהילה הרב שלום עראקי, ביקשו לכפות את נוסח התפילה של עדות המזרח ואת פִּסְקֵי ה"שולחן ערוך". כחלק ממגמה זו, כתב הרב דוד משרקי פירוש ל"שולחן ערוך" בשם "שתילי זיתים", והיה הראשון שכתב במפורש שיש לִפְסוֹק כדעת ה"שולחן ערוך" ולא כדעת הרמב"ם. מטרתו הייתה להתאים את ההלכה שנהגה בתימן ל"שולחן ערוך", וכך ליצור אחידות במנהגי ישראל. מנגד עמדו הבלדים ("המקומיים"), בראשות הרבנים פנחס עראקי ויהודה צעדי, שייחסו חשיבות רבה למנהג הקדום והתנגדו לשינוי המנהגים, שהרי ממילא אין הלכה אחידה בעם ישראל.

עם הבלדים נמנה גם המהרי"ץ (הרב יחיא צלאח) שהבין כי לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור, וכי חלק מן המנהגים הספרדיים כבר התקבלו. על כן תמך בשילוב המסורת התימנית הקדומה עם קליטה מבוקרת של מנהגים והלכות שפשטו בציבור אך לא סתרו את מסורת תימן.
לפיוט היה תפקיד מרכזי בתימן. שירת תימן הושפעה מן הפיוט הארץ-ישראלי הקדום, מן הפיוט הבבלי, ובמיוחד משירת ספרד, ובהשפעתה נוצרה גם שירת חול. לשירה הדתית היה תפקיד רוחני וחינוכי. את שירי המשוררים השונים קיבצו ב"דִיוָואן", אוסף פיוטים קאנוני של יהודי תימן. בעקבות רדיפות וגזירות קשות, השירה שזורה במוטיב הגלות והגאולה וכוללת ערגה לציון. המשורר הלאומי של יהדות תימן היה רבי שלום שַׁבָּזִי, שהיה בעל עוצמה ספרותית כבירה וביטא נאמנה את הכיסופים העזים לגאולה. שירתו נפוצה בכל רחבי תימן וחיזקה את אמונתם של היהודים באלוהים ובגאולה ההולכת וקרבה. היהודים בתימן חיו בתודעה משיחית מימי הרמב"ם, כפי שעולה מאיגרותיו, ועד לעידן המודרני. בתקופת שַׁבְּתַי צבי נסחפו רבים אחריו, והחלה תסיסה שהשלטונות תפסו כמרד ולכן גררה עונשים כבדים, ובכלל זה גירוש מַוְזַע בשנת 1679 לאזור מדברי לוהט שגרם למותם של רוב המגורשים. כאמור, גם הכמיהה לציון הייתה עמוקה, והעלייה לארץ החלה בסוף המאה ה-19. העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב (1882) ידועה בכינויה "אֶעֱלֶה בתמ"ר".