טורקיה יוון וארצות הבלקן

חבל הבלקן מתפרס על פני שטח עצום בדרום מזרח אירופה וכולל ארצות רבות כבולגריה, אלבניה, סלובניה, רומניה ועוד. לכל מרחב גאוגרפי הייתה ייחודיות משלו והשפעה מסוימת על הבלקן כולו, אולם מרכז הכובד של יהדות הבלקן היה בטורקיה וביוון.
בעקבות המעבר של רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל אל האימפריה העות'מאנית במאה ה-15התפתחה היצירה הדתית של הקהילות היהודיות בערי הבלקן. הקהילה בטורקיה הייתה אחת הקהילות היהודיות המשפיעות ביותר מבחינה פוליטית-תרבותית. רוב יהודי טורקיה התגוררו בערים הגדולות: איסטנבול, אנקרה ואיזמיר. שפת הלדינו, שהגיעה עם מגורשי ספרד, הייתה לשפת היומיום בקרב יהודי טורקיה, ובה שרו וזִמרו ואף דרשו בבית הכנסת.
האימפריה העות'מאנית העניקה אוטונומיה לקבוצות הדתיות שבתוכה וביניהן הקהילה היהודית. חכמי טורקיה הִרבו לעסוק בשאלת מעמד הקהילה ותקנותיה, ובעיקר בנושא של חלוקת נטל המיסים בין עשירים לעניים. בשנת 1865 נוסדה המשרה של "החכם באשי" שהיה הרב הראשי של כלל היהודים שחיו ברחבי האימפריה העות'מאנית, ושימש כנציגם אל מול השלטונות. בתקופות מסוימות היה לימוד התורה בטורקיה פורה מאוד, ופעלו בה ישיבות חשובות, שבראשן עמדו חכמים בעלי שם: הרב אליהו מזרחי (הרא"ם), מפרשני רש"י העיקריים; רבי יוסף מיטראני (המהרי"ט) ורבי יוסף טאיטאציק, שלישיבתו נהרו תלמידים מכל רחבי העולם; הרב חיים פלאג'י, שכתב עשרות ספרי הלכה, והרב חיים חזקיהו מדיני, שכתב את האנציקלופדיה ההלכתית הייחודית "שדי חמד". בטורקיה אף נכתב הפירוש החשוב לאגדות הש"ס "עין יעקב", והחיבור החשוב ביותר בתחום הדרש: "ילקוט מעם לועז" שהתחיל בכתיבתו הרב יעקב כוּלִי ואחרים המשיכו במלאכה.
גם מסורת הפיוט הייתה מפותחת מאוד ברחבי האימפריה העות'מאנית כולה. הרב ישראל נג'ארה נחשב למייסד המסורת היהודית של המקאם הטורקי, אף שחי ופעל בסוריה. הוא התאים פיוטים רבים ללחנים של שירים טורקיים – תופעה שעוררה פולמוס בקרב הרבנים. את דרכו המשיך הרב אריאס באיזמיר בשלהי המאה השמונה-עשרה .
אירוע דרמטי שהתרחש במאה ה-17, ושהשפעתו ניכרת לאורך שנים רבות, היה הופעתו של משיח השקר שבתי צבי ונביאו נתן העזתי. שבתי צבי יצא למסעות ברחבי האימפריה העות'מאנית, הכריז על עצמו כמשיח וקרא לשינויים מפליגים בהלכה. התאסלמותו גרמה למשבר בקרב תומכיו שחלק מהם דבקו בדרכו והתאסלמו גם הם. סלוניקי הפכה למרכז השבתאים.
במאות ה-19 וה-20 החלה להתרופף הזיקה של יהודי האימפריה העות'מאנית לדת, והחל מאבק בין חלוצי ההשכלה החילונית-מודרנית לשמרנים.
התרחשו גם תמורות מרחיקות לכת בשדה החינוך שהביאו לניתוק מהמסורת ומאורח החיים הדתי. החינוך בטורקיה וביוון היה מסורתי במשך מאות שנים. בני העניים למדו בתנאים קשים במֵילְדָאר, תלמוד התורה. הלימוד היה מיועד לבנים בלבד וכלל בעיקר אוריינות בסיסית ושינון של כתבי הקודש. לאחר שנות לימוד מעטות יצאו מרבית הילדים לעבוד, ורק בני העשירים או התלמידים המצטיינים המשיכו בלימודיהם. מתוכם, רק המוכשרים ביותר התקדמו ללימוד בישיבות. כדי לחזק את הזיקה למסורת הוקמו תלמודי תורה, בעיקר בבתי הכנסת. כאשר החלו לנשב רוחות תנועת ההשכלה ועם ייסודם של ארגונים יהודיים כדוגמת כי"ח (כל ישראל חברים הידוע בשמו אליאנס) , חלו שינויים באופי החינוך. ילדים רבים התחילו ללמוד בבתי ספר ממשלתיים, בבתי ספר של המיסיון או בבתי ספר קהילתיים מודרניים ששילבו לימודי קודש וחול. בתי הספר הקהילתיים עוררו מתחים קשים בין המצדדים בהשכלה חילונית-מודרנית לבין המתנגדים לה.
במהלך השנים היה ליהודי טורקיה יחס עמוק וקרוב לארץ ישראל. השליטה העות'מאנית בארץ ישראל אפשרה להם להיכנס בקלות לארץ וגם לקנות בה אדמות. עם זאת, התנועה הציונית לא הכתה שורשים עמוקים בטורקיה, והשפעתה חלחלה באיטיות ובהדרגה. מרבית היהודים האמידים הסתייגו ממנה, והיא זכתה ליחס אוהד בעיקר בקרב השכבות העניות. תרמה לכך גם החרדה מתגובת השלטון להתעוררותן ולפעילותן של תנועות לאומיות. גם הממסד הדתי חשש מפניה: כך למשל, החכם באשי הרב חיים נחום אפנדי גילה יחס מורכב כלפי הציונות. רק לאחר הצהרת בלפור ומלחמת העולם הראשונה החלה התעוררות ציונית משמעותית, ועם הקמת המדינה עלו רוב יהודי טורקיה לארץ.

הקהילה היהודית ביוון הייתה אחת הקהילות החשובות בארצות הבלקן. זוהי קהילה עתיקה שראשיתה בתקופה ההלניסטית. תחת השלטון של הקיסרות הרומית סבלו היהודים מרדיפות אך מצבם הוטב עם הכיבוש העות'מאני במאה ה-15. כמו שהתרחש בטורקיה בעקבות גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, המגורשים הרבים שהגיעו ליוון השפיעו על צביון הקהילה היהודית שם. מנהגי הספרדים התקבלו ברוב ערי יוון ושפת הלדינו הפכה לשפה השלטת. לעומת זאת, באיים ובערים מרוחקות (כדוגמת יאנינה) נשתמרו המנהגים של יהודי יוון הקדומים המכונים "רומניוטים", ושם המשיכו היהודים לדבר יוונית.
בעקבות התמורות במאה ה-19 התחילה להסתמן מגמה רחבה של חילון, והעיסוק במקצועות התורה נחלש מאוד. החברה היהודית ביוון היתה מסורתית אך לא אדוקה, ולכן לא התעוררו בה פולמוסים או קמו זרמים שונים, כפי שקרה בקהילות יהודיות במזרח אירופה. מספר הישיבות ביוון הלך וקטן, והיצירה התורנית הצטמצמה בהיקפה. לצד זאת התפתח מפעל התרגום של ספרי קודש לשפת הלדינו, מתוך רצון להנגיש ספרי לימוד לציבור.
רוב הרבנים היוונים היו מתונים. הם קיבלו את המודרנה וביקשו לשתף פעולה עם בתי הספר החדשים שהוקמו על ידי כי"ח. מגמה זו בלטה גם בהנהגתם של הרב יעקב מאיר ואחריו הרב בן ציון חי עוזיאל שהגיעו לסלוניקי מירושלים.
הקהילה הגדולה והחשובה ביוון התגוררה בעיר הנמל סלוניקי שהייתה תחת שלטון עות'מאני עד 1912. היהודים התיישבו בעיר כבר בתקופה ההלניסטית, ולאורך הדורות התיישבו בה גם יהודים שהגיעו מארצות מזרח אירופה בגלל הפרעות שם ומתוך רצון לשפר את מצבם הכלכלי. עם זאת, גם יהודי יוון סבלו מפרעות ב-1821 על רקע תמיכתם בטורקים שניסו לדכא את מרד היוונים במלחמת העצמאות היוונית. בעקבות המצב שנוצר נאלצו יהודים רבים להגר לארצות אחרות. ועדיין, באמצע המאה ה-19 מחצית מאוכלוסיית סלוניקי הייתה יהודית וזכתה לכינוי "ירושלים דבלקן". רבים מהם עבדו בנמל ולפיכך בשבתות הושבת הנמל ממלאכה.
ליהודי סלוניקי, שהיו תחת שלטונה של טורקיה עד תחילת המאה ה-20, הייתה זיקה עמוקה לטורקיה. השפעתה על המרחב היווני הייתה גדולה שכן רוב רבני יוון למדו בישיבותיה, והיה להם קשר אמיץ עם פוסקי ההלכה שם.
השואה הכתה בצורה קשה ביותר ביהודי יוון ומתוך שמונים אלף יהודים שחיו בה נרצחו כ-60,000, חלקם הגדול באושוויץ.