תוניסיה

גלות תוניסיה הייתה המרכז הרוחני-תורני של יהדות צפון אפריקה בין המאה ה-8 למאה ה-11. חכמי העיר קירואן שבתוניסיה זכו להכרה מגאוני בבל, ובהמשך פעלו בעיר גדולי תורה כרבנו חננאל – פרשן התלמוד הנודע. הקהילות היהודיות בתוניסיה נחרבו עד היסוד עם עלייתה לשלטון של כת האל-מווחדון בתוניסיה במאה ה-12. לאחר גירוש ספרד התיישבו בתוניסיה אנשי הלכה ותלמוד רבים כרבנים אברהם זכות, אברהם בן בקראט הלוי ומשה אלאשקר.
תרומה משמעותית להתפתחות התורנית יש לזקוף לזכות הרבנים מסעוד אלפאסי ושלמה פרץ שהגיעו ממרוקו לתוניסיה במאה ה-18 והחלו ללמד בה תורה. בתוך זמן קצר הצליחו להביא להתעוררות דתית.
בתוניסיה נוצרה ספרות תורנית ענפה בתחומי העיון בתלמוד, ההלכה, הקבלה והדרוש, אך לא נכתבו בה כלל ספרי הגות ופילוסופיה. מהמחצית השנייה של המאה ה-18 פנו רבים ללימוד הקבלה (כנראה בהשפעת הרב אברהם אִבּן מוסה ובנו הרב משה), ויש מהם שנודעו כגדולי המקובלים כרב יצחק טייב (מחבר "ערך השולחן") בתוניס, והרב משה עידן בג'רבה.
החיד"א, שביקר בתוניסיה ב-1774, תיאר בהתלהבות את התרשמותו מגדולת רבניה ולימודם המעמיק, וכן את תמיכתם הנדיבה ביהודי ארץ ישראל. על פי עדותו, מאה שנים קודם לכן, באמצע המאה ה-17 התחוללה מהפכה חינוכית בהנהגת הרבנים צמח צרפתי, אברהם הכהן ואברהם טייב, שעיקרה מעבר מלימוד גמרא עם רש"י ללימוד מעמיק של התלמוד עם בעלי התוספות. בשיטה החדשה, הניתוח של הסוגיה התלמודית לא נועד לשם הסקת מסקנות הלכתיות הלכה למעשה. שיטה זו, שכונתה "העיון התוניסאי", כללה למשל לימוד של סדר קודשים הדן בהלכות בית המקדש, אף שאינו נוהג הלכה למעשה. שינוי שיטת הלימוד הביא לפריחה אינטלקטואלית, ולפי עדותו של החיד"א, היו נערים רבים בבחינת "מְעיינים" גדולים.
עם הכיבוש הצרפתי ב-1881 הפכה תוניסיה לארץ חסות, וההשפעה הצרפתית ניכרה בקהילה היהודית בכל תחומי החיים. בהדרגה פינתה את מקומה הערבית התוניסאית לטובת השפה הצרפתית. רבים מבני הקהילה, שהייתה ביסודה מסורתית, הגיעו לידי משבר דתי שהתבטא ברמות שונות של התרחקות מן המסורת. המשבר הרוחני בקהילה היהודית בעיר תוניס היה חריף כל כך עד שנאלצו למנות רבנים מג'רבה, האי הסמוך.
בשנת 1864 נוסד הוועד המחוזי של כי"ח בתוניס שנערך להקמת בית ספר של הרשת. ניסיון זה נתקל בהתנגדות עזה של הבֵּיי, השליט המוסלמי, ושל הקאיד, מנהיג הקהילה היהודית, והתוכנית נגנזה. עם זאת בשנת 1878 הוקם בית הספר הראשון של כי"ח, והוסכם שהוא יתנהל על פי המסורת, מתוך מטרה שבוגריו יהיו משכילים יראי ה'. הקמת בית הספר של כי"ח זכתה לתמיכת רבנים חשובים וביניהם הרב ישראל זיתון, רבה הראשי של תוניס. בשנים הבאות הוקמו בתי ספר של כי"ח לבנים ולבנות בערים נוספות, ומספר התלמידים גדל בהתמדה, אולם בניגוד לציפיות, הקמת בתי הספר של כי"ח הגבירה מאוד את המגמה של עזיבת המסורת בקרב צעירי תוניסיה.
לעומת חכמי תוניס, רבני ג'רבה שמרו באדיקות על החינוך התורני והתנגדו לניסיונות להקים בית ספר של כי"ח באי.
האי ג'רבה, הנמצא בים התיכון מצפון לתוניסיה, היה מרכז יהודי נוסף בתוניסיה, בעל מאפיינים ייחודיים. באי חיה קהילה יהודית עתיקת יומין המיוחסת לימי שלמה המלך. תושבי האי המבודד הצליחו לשמר את המסורת באדיקות. לאורך הדורות הייתה הקהילה היהודית בג'רבה כפופה לרבני תוניס, אולם במחצית השנייה של המאה ה-19 חלה פריחה תורנית באי, ולנוכח המשבר הרוחני העמוק בתוניס, נטלה ג'רבה את הבכורה והפכה לגורם רב השפעה. הלימוד המקובל בג'רבה היה ממוקד בהלכה ("אליבא דהלכתא"), כלומר, לימוד התלמוד מתוך כוונה לגזור ממנו השלכות הלכתיות. את המהפכה הלימודית הנהיג הרב כלפון משה הכהן שהיה הרב הראשי של ג'רבה. עד ימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד בשיטת "העיון התוניסאי". הרב כלפון, לעומת זאת, לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. הוא העמיד שדרה של פוסקים בהלכה ובראשם הרב רחמים חויתא הכהן, ממשיך דרכו. הגישה החינוכית הג'רבאית ראתה בכתיבת חידושי תורה חלק בלתי נפרד מלימוד התורה. עם הקמת בתי דפוס באי במאה ה-20, יצאו לאור ספרים תורניים רבים.
הציונות תפסה מקום חשוב בתוניסיה כולה, אך העלייה מתוניסיה לארץ לאחר הקמת המדינה הייתה דלילה יחסית ונפרסה על פני שנים רבות; חלק גדול מן היהודים היגרו לצרפת.