עיראק
מאז ימי הזוהר של התלמוד הבבלי ושל תקופת הגאונים הלכה ודעכה הקהילה היהודית בעיראק. מסעות החורבן של המונגולים במאה ה-13, מגיפות ותנאי מחיה קשים – והמעבר של מרכזי התורה לאשכנז ולספרד דלדלו את עולם התורה בעיראק. מאמצע המאה ה-18, עם בואו של הרב צדקה חוצין (הראשון) מסוריה לעיראק, החלה התחדשות דתית, ועם השנים היא הלכה וגברה. בגדד במאות 19-18 הייתה עיר תוססת מבחינה תורנית. בתי מדרש רבים הוקמו בה, ספרות תורנית ענפה נכתבה, וגדולי תורה צמחו בקרבה. מקרב חכמיה בולטת משפחת אלחכאם. מייסדה, הרב משה חיים, היה דיין תקיף וחריף שהעמיד שורה של תלמידי חכמים. בנו, רבי אליהו, היה חסיד, מקובל וצדיק ששימש כרב הראשי של בגדד. מכולם בלט הנכד, הרב יוסף חיים, המכונה "הבן איש חי", שאף שלא נשא כל תפקיד רשמי, היה גדול חכמי בגדד בכל הדורות, ואלפים היו מגיעים לשמוע את דרשותיו. תפקיד חשוב מילא גם חכם עבדאללה סומך, שנטש את עולם המסחר לטובת הקמת "מדרש בית זילכה" – מוסד שהכשיר את גדולי הרבנים בדור שאחריו, ובהם הרב אליהו מאני, הבן איש חי והרב שמעון אגסי. לצד מוסד זה הוקמו ישיבות רבות בבגדד וברחבי עיראק, וחכמי בגדד כיהנו כרבנים בהודו, בפרס ובארץ ישראל. חכמי עיראק נהגו לעסוק בתורת הסוד ואף נטו לשלב אותה בפסיקותיהם. כתיבת פיוטים הייתה שכיחה מאוד, ואין כמעט חכם מחכמי בגדד שלא חיבר פיוטים. מיוחד בתחום זה היה הרב ששון מרדכי (בעל "קול ששון"), ששילב את פיוטיו בספרי המוסר שכתב, כחלק מן ההבנה שלמוזיקה תפקיד חשוב בתיקון המידות.
בשלהי המאה ה-18 נחשפה עיראק למודרנה, ובתוך כך לחִילוּן ולהשכלה כללית.
ידוע כי רבני בגדד נקטו דרך של פתיחות משולבת בשמירת המסורת. הם כתבו פסקי הלכה שחידדו את חשיבות הפרנסה ולימוד המקצוע. כמה מהם תרגמו לערבית-יהודית את היצירה העברית החדשה ויצירות אירופיות שונות. כשרשת כי"ח ("כל ישראל חברים", הידועה בשמה "אליאנס") ביקשה לפתוח בית ספר בבגדד וללמד בו לימודי חול ומקצוע לצד לימודי קודש, תמכו בה רוב הרבנים. הרב עבדאללה סומך תמך בהקמת בית הספר, ובני משפחתו למדו ולימדו בו. גם הבן איש חי שיתף עימם פעולה והדגיש שאין סתירה בין התורה למודרנה. בד בבד עמדו הוא ואחרים על המשמר ואף התעמתו עם הנהלת בית הספר בכל פעם שהרגישו שמידת ההקפדה על המצוות או השמירה על המסורת נפגעות. אבל היו גם רבנים חשובים, דוגמת הרבנים שמעון אגסי וצדקה חוצין (השני), שהתנגדו לבתי הספר של כי"ח.
השפעתם של "מדרש בית זילכה" ושל הבן איש חי על עולם התורה בארץ ישראל הייתה עצומה. רבים מחכמי בגדד עלו לארץ ושימשו ברבנות: הרב אליהו מאני שימש כרבה של העיר חברון; בדור שאחריו פעל בירושלים הרב יעקב סופר, בעל "כף החיים"; הרב יהודה פתיה היה מגדולי המקובלים בירושלים, ועוד. חלקם, דוגמת חכם אפרים כהן והרב בן ציון חזן, אף השתלבו בישיבת "פורת יוסף" (שהוקמה ברובע היהודי בירושלים בעידודו של הבן איש חי) ושימשו בה כרבנים וכראשי הישיבה. תלמידיהם יהפכו לגדולי הרבנים בישראל במאה ה-20.