ישראל
במשך מאות שנים היה היישוב היהודי בארץ ישראל קטן מאוד ועני מאוד. היהודים שחיו בארץ נזקקו לתרומות ולתמיכה כלכלית חיצונית. שד"רים (שלוחי דרבנן) נשלחו לקהילות יהודיות ברחבי העולם כדי לאסוף כספי תרומות ולחלק אותם (כספי ה"חלוקה") ליהודים שישבו בארץ.
היהודים הספרדים שחיו בארץ ישראל לאורך הדורות לא היו מקשה אחת. אל היהודים המקומיים, "המוסתערבים", הצטרפו עולים מכל רחבי המזרח: מן המגרב ועד לארצות הלבנט, מבוכרה עד מצרים, ואף ממגורשי ספרד. במרוצת השנים הצטרפו לקהילות הספרדיות בארץ ישראל גדולי תורה מארצות האסלאם והעשירו את חיי התרבות והרוח שלהן, למשל, האר"י שעלה ממצרים, הרב יוסף קארו מתורכיה, "אור החיים" (הרב חיים בן עטר) ממרוקו, והרב סלמאן מאני מעיראק. יש מן החכמים הספרדים שהסתובבו ברחבי העולם כשד"רים, כדוגמת החיד"א, והעבירו מסורות בין קהילות ארץ ישראל והתפוצות. חשיבות רבה יש גם למגע עם העדה האשכנזית בארץ, ולהשפעתם של עולים מארצות אירופה וביניהם גדולי תורה חשובים כשל"ה והרידב"ז.
היהודים הספרדים התקבצו בארץ ישראל בעיקר בארבע "ערי הקודש": צפת, טבריה, חברון וירושלים.
צפת
עם כיבוש ארץ ישראל בידי העות'מאנים התיישבו בצפת יהודים ממגורשי ספרד, ובהם הרדב"ז ורבי דוד בן זמרא. מאוחר יותר הפכה העיר למרכז לתורת הסוד, וגדולי המקובלים התיישבו בה, כגון רבי משה קורדובירו, האר"י ותלמידו הרב חיים ויטאל, וכן גדולי המשוררים, הרבנים ישראל נג'ארה ושלמה אלקבץ. הרב יוסף קארו חיבר בצפת את ה"שולחן ערוך", המשמש ספר יסוד לפסיקת ההלכה. התעוררות זו הביאה את הרב יעקב בירב, גדול הרבנים באותם הימים, לחדש את הסמיכה ולהקים מחדש את הסנהדרין. הוא הספיק להסמיך את רבי יוסף קארו, רבי משה מטראני ורבי משה קורדובירו, אולם המהלך נגדע באיבו עקב התנגדותם של רבנים אחרים. העיר התחזקה רוחנית עם עליית שלוש מאות חסידים מתלמידי הבעל שם טוב, ולאחר מכן עם עליית תלמידי הגר"א ובראשם הרב ישראל משקלוב. לימים הקים בה ישראל ב"ק את בית הדפוס העברי הראשון בארץ ישראל. מכות כלכליות, מגפות ורעידת האדמה הגדולה בשנת 1837 פגעו קשה בעיר, והיא ירדה מגדולתה.
טבריה
טבריה הייתה מרכז רוחני פעיל וחשוב. לפי המסורת, רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, אשתו רחל, והרמב"ם טמונים באדמת טבריה, דבר שהעצים את מעמדה וחשיבותה.
כבר בימי קדם נהגו רבים לפקוד את הקברים המפורסמים, והיו כמה ניסיונות להתיישב בעיר, אולם היישוב היהודי בטבריה התקשה להכות שורש. באמצע המאה ה-16 פעלה הגבירה דונה גרציה נשיא (מאנוסֵי פורטוגל) אצל הסולטן סולימאן הראשון, לפיתוח ולהרחבת היישוב היהודי במקום, אולם בסופו של דבר, התוכנית לא צלחה. המקובלים ובראשם האר"י (ר' יצחק לוריא), שפעלו בצפת הסמוכה, ביקרו בטבריה והשפיעו עליה. גם השל"ה (ר' ישעיהו הלוי הורוויץ, בעל
"שני לוחות הברית"), שעלה מפראג, פעל בה בשנותיו האחרונות (נפטר ב – 1630).
תרומה חשובה לחידוש היישוב היהודי בטבריה יש לזקוף לזכותו של שליט הגליל, דהאר אל עומר, שבראשית המאה ה-18 גילה סובלנות דתית כלפי נוצרים ויהודים. הוא הזמין את הרב חיים אבולעפיה, רבה של איזמיר, לחדש את היישוב היהודי בטבריה, ואף בנה רובע יהודי מוקף חומה וראוי למגורים. בימי שלטונו הגיעו לעיר עולים רבים מאשכנז, וביניהם תלמידי הבעל שם טוב (1747), שחיזקו את מעמדה הרוחני של העיר.
חברון
בחברון צמח מרכז דתי משמעותי. חשיבותם של קברי האבות והאימהות במערת המכפלה הייתה יסוד להתיישבות יהודית קבועה במקום, ומשכה עולי רגל יהודים מכל העולם. במאה ה-16 התיישב בחברון הרב מלכיאל אשכנזי, וייסד את בית הכנסת "אברהם אבינו". יהודים ממקומות שונים, ובעיקר ממגורשי ספרד, הצטרפו אליו. בחברון ישבו גדולי הרבנים, כמו ר' שלמה עדני, מגדולי המפרשים של המשנה, בעל "מלאכת שלמה", הרב מרדכי רביו, בעל "שמן המור", חכם סלמאן מאני, ר' חזקיהו מדיני, בעל "השדי חמד", ור' גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם
טוב. בראשית המאה ה-19 הצטרפה ליישוב קבוצה אשכנזית המזוהה עם חב"ד, ובמאה ה-20 התיישבה במקום "ישיבת חברון" מליטא בראשות הסבא מסלובודקה. היחסים בין הקהילות השונות היו טובים ואף הוקם ועד משותף.
ב- 1929 (מאורעות תרפ"ט) ננטש היישוב בעקבות שורה של התקפות רצחניות של ערבים. מייד לאחר מכן נעשו ניסיונות לשוב אל העיר, אך הבריטים מנעו זאת וגירשו את אחרוני היהודים במאורעות הדמים ב- 1936.
ירושלים
בראש הערים עמדה כמובן ירושלים. עד לשלהי המאה ה-19 הקהילה הספרדית הייתה הגדולה החשובה ביותר בעיר. כוחה היה נעוץ בכך שהאימפריה העות'מאנית הכירה רק בה כנציגת כל היהודים (גם האשכנזים). כמו כן, מתוך חכמי הספרדים נבחר ה"ראשון לציון", שהיה בעל הסמכות העליונה מבחינה דתית, והוא הוכר בידי השלטונות העות'מאניים כנציגו המוסמך של היישוב היהודי כולו. לראשון לציון הייתה השפעה גם בחוץ לארץ, בתחומי הלכה והנהגה כאחד. כך למשל, הרב יעקב שאול אלישר (היש"א ברכה), שכיהן כראשון לציון מ-1906-1893, התערב בענייני מינוי רבנים במומבאי הרחוקה.
הדלות והעוני היו אומנם מנת חלקם של תושבי ירושלים, אך היו תקופות שבהן זכתה העיר לפריחה רוחנית שהתבטאה בתלמידי חכמים גדולים שהשתקעו בעיר ובישיבות חשובות שקמו בה. ישיבת "בית אל" שהוקמה במאה ה-18 הצמיחה מקובלים רבים, אשכנזים וספרדים כאחד. בראש הישיבה עמדו גדולי המקובלים, כמו הרב גדליה חיון, ר' יום טוב אלגזי ור' שלום שרעבי (הרש"ש), ואלה השפיעו מאוד על לימוד תורת הסוד. סידורו של הרש"ש היה נפוץ במזרח ובמערב והפך לספר מרכזי בקרב המקובלים. בישיבה למדו בכירי תלמידי החכמים, ביניהם החיד"א ורבי גרשון מקיטוב.
מקום חשוב בעולם התורה מילאה ישיבת "פורת יוסף", שהוקמה בידי הרב בן ציון מרדכי חזן בעידודו של הבן איש חי. הישיבה הוקמה ב- 1923 וכללה בית מדרש שבמרכזו לימוד התלמוד והפוסקים, ולצידו ישיבת מקובלים הקרויה "עוז והדר", שבה עסקו בזוהר ובקבלה. נשיא הישיבה היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, וגדולי התלמידים החכמים הספרדים לימדו בה, כגון הרבנים סלמאן אליהו, אפרים הכהן, עזרא עטיה, עבדיה הדאיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול. רוב תלמידי הישיבה היו יוצאי בבל וחלב, וחלקם הפכו לגדולי ישראל בדורות האחרונים, כמו הרב עובדיה יוסף, הרב יצחק כדורי, הרב מרדכי אליהו והרב חיים דוד הלוי. חכמיה ותלמידיה שימשו ברבנות בארץ ובעולם ומילאו תפקידים בכירים. בישיבה שרר מתח בין אנשי תורת הנגלה ובין העוסקים בתורת הנסתר. מתח זה הוביל למחלוקות בפסיקת ההלכה, כאשר הראשונים פסקו בעיקר על פי ה"שולחן ערוך", והאחרונים שילבו בפסיקותיהם מן הקבלה ונהוּ אחר הבן איש חי.
בסוף המאה ה-19 החלה תקופה חדשה בעיר, ועם גלי העלייה הגוברים התפתח היישוב החדש. ראשית השינויים עוד קודם, בעליות מארצות אירופה, ממרוקו ומתימן במאות ה-18 וה-19. התפתחות היישוב הלכה והתעצמה עם ההתעוררות הלאומית, הציונות והעליות שבאו בהמשך. פני החברה השתנו ללא היכר: הקהילה הספרדית הפכה למיעוט, ורוב רובו של היישוב היהודי
בארץ הפך לאשכנזי, חילוני וציוני.
עולם התורה בארץ ישראל, הן האשכנזי והן הספרדי, היה צריך להתמודד עם שינויי הזמן הדרמטיים: התעוררות הציונות, התפתחות המודרנה ותופעת החילון. באופן טבעי לא הייתה התגובה אחידה, אולם ניתן לומר בהכללה שהקהילה הספרדית ורבניה (בניגוד לאשכנזית) ראתה במודרנה תופעה חיובית, תמכה בציונות ואף השתתפה במפעל הציוני. רבים מבני הספרדים השתתפו במפעל התחייה הלאומית ואף התגייסו למחתרות, ומנהיגיהם פעלו במסגרות ציוניות ומודרניות. כך למשל, הראש"ל (הראשון לציון) הרב יעקב מאיר היה ממקימי חברת "שפה ברורה", שאליה הצטרף גם אליעזר בן יהודה, ואף נבחר לצד הרב קוק לשמש ברבנות הראשית שהוקמה; והראש"ל ר' בן ציון מאיר חי עוזיאל, שכיהן אחריו ברבנות הראשית, היה נשיא תנועת המזרחי.
עם הקמת המדינה החלה עלייה אדירה מארצות המזרח, שיצרה בליל עדות מורכב ומגוון. בין העולים היו גם רבני העדות, אשר הביאו עימם ספרים ואוצרות רוח, מנהגים ופסקי הלכה שונים. חבלי הקליטה היו קשים. המזרחים נדחקו ממרכזי ההשפעה הדתית-תרבותית, וקשיים תרבותיים אלו נוספו על משבר ההגירה ותנאי החיים הירודים במעברות. מקום מיוחד היה לרב עובדיה יוסף שנאבק על מקומה של ההלכה הספרדית בארץ תחת הסיסמה שטבע "להחזיר עטרה ליושנה".
באופן טבעי נוצרו שתי תנועות מנוגדות: האחת דגלה בעמידה על המשמר ובחיזוק הזהות המובחנת של כל עדה ועדה, והאחרת ביקשה ליצור מעין עדה חדשה ומאוחדת, העדה הספרדית, שתשלב את מנהגי העדות השונות. גם למפגש עם עולם התורה האשכנזי הייתה השפעה ניכרת על יהודי המזרח.
